יום שישי, 25 באוקטובר 2013

כשזה לא זה, אז זה לא זה!

זה מפליא איך אפשר לדעת מפגישה ראשונה למי היית מוכן לשחרר את הבית ולמי ממש אין סיכוי שזה היה קורה.
בתהליך המכירה אתה מפתח חושים בטווח זמן קצר יחסית, כאלה שלא הית בטוח שבכלל קיימים.
הצורה שבה אנשים מהלכים מחדר לחדר, השאלות שבוחרים לשאול, האם הם מבקשים סיבוב שני לעשות בעצמם ללא ליווי או לא, האם הם נכנסים לתוך חדר האמבטיה או מציצים מהדלת, האם הם מעבירים יד בחיבה על גומי (הכלבה שלנו) או שנרתעים ואומרים "וואהו איזה כלב מסוכן" (מעצבנים!!!) , עם כל אלה אתה מחליט כבר עם עצמך אם מתאים לך למכור להם או לא.



מכירה של בית זה לא רק עניין של המרבה במחיר, האנשים הקונים צריכים להתאים לבית, להרגיש בו נוכחים. אנו צריכים להרגיש שהם נינוחים ולהיות מסוגלים לאמר : "או.קי. לאלה כן הינו משחררים את הבית".

אולי אני לוקחת את העניין באופן קצת אמוציונאלי, אולי... , אבל חשוב שתהיה תחושה שהבית הזה לא לגמרי זר להם, הרי עם השנים יש לבית אופי מסויים ויופי משלו, האנשים שבאים לקנות אותו צריכים להתאים לו ולא להיפך.

כך היה עם הזוג הנחמד שביקר אצלנו מוקדם יותר היום, למעשה עוד משיחת הטלפון אמרתי לפטר שזה מרגיש אופציונאלי. זה לא רק שהם נחמדים...יש הרבה אנשים נחמדים בעולם...זה גם נושאי השיחה המשותפים וההבנה ההדדית של כל זוג את האחר מבחינת השלב בחיים בו נמצאים, וגם כן -שהם מתאימים לבית מבחינת הצבעוניות והסטייל שלהם.


בחודשיים האחרונים מאז פירסמנו את הבית למכירה פקדו אותנו מס' רב של אנשים שבאו להתעניין, אלה שהבית התאים להם היו בודדים, למעשה 3 כולל הזוג מהיום. אולי ככה זה בכל הבתים שמוצעים למכירה ואולי זה בגלל שהבית הזה באמת צריך את הפרטנר המושלם.


את אלה שלא מתאימים אפשר לקלוט כשהם עוד עומדים בדלת ואומרים "שלום", באופן אוטומטי משפטי ההסבר מתקצרים והסיבוב בבית בהתאם. אולי נשמע מהדברים שאני ביקורתית מדי, נו טוב, אולי קצת, אני נותנת צ'אנס לרובם למרות הכל , כי אולי אני טועה, אבל אני גם סומכת על האינטואיציה.

ואין מה לאמר - כשזה לא זה, אז זה לא זה!

אין תגובות: