יום שבת, 27 בדצמבר 2014

היה שלום קיבוץ זיקים

לקח קצת זמן שדברים נרגעו והתפנו לי מחשבות לכתיבה. השבוע שחלף היה עמוס פיזית באריזות ופריקות, עמוס רגשית מפרידה מאנשים שאנו אוהבים, חברים ומכרים שמצאו לנכון לבוא ולאמר דברים שחיממו לנו את הלב, עמוס בהבנה שאנו עוזבים את זיקים הקיבוץ אליו אנו כ"כ שייכים ויוצאים לחיפוש אחרי בית חדש.
כעת אנו בבית הורי באשקלון, מצטופפים יחדיו כולל גומי.

סוף השבוע הקודם ערכנו מכירת חצר בביתנו עם חפצים קטנים שנותרו, את רב הריהוט והדברים הגדולים מכרנו עוד קודם דרך האינטרנט, פייסבוק ומפה לפה. הדפסנו פליירים וחילקנו בזיקים ובישובים הקרובים, סידרנו את הבית בצורה מזמינה, תלינו שילוט ומדבקות עם מחירים על כל פריט והיתה הרגשה שנכנסים לגלריה.



ביקרו אצלנו הרבה אנשים, כאלה שאנו מכירים ואחרים זרים שבאו עם הפירסום, חובבים מושבעים של קניות יד שניה וכאלה שקפצו לראות כי הם כבר בסביבה, רבים סיפרו על החלומות שלהם שהיו או שישנם, אך מרגשים במיוחד היו החברים שבאו סתם כך, ללא כוונה לקנות או להציץ, רק בכדי לאמר מילה טובה, להיפרד ולהגיד שלום.

בשבת בערב חגגנו בקיבוץ את חג החנוכה, הוזמנו לבמה לספר ולהגיד שלום. אתם יכולים לתאר לכם שאחרי סוף שבוע שכזה כל מה שהיה לי לאמר וכל הדברים שנרשמו מראש, נחנקו בדמעות.
למזלנו עדי היתה שם להציל את כבוד המשפחה והקריאה את הדברים בחינניות האופיינית לה.

ואחרי כל זה, קמנו למחרת לאריזות אחרונות, תרומות וחלוקה של מה שנותר ובסוף היום השלישי הבית עמד ריק על קירותיו.
עזיבת הבית הממשית היתה בהורדת שעון הקוקיה מהקיר. זה שעון קוקיה עשוי עץ שקיבלנו מתנה מההורים של פטר, ובשבילנו הוא תמצית של הבית.
אז אם למישהו יש ספק - אז כן, הוא בא איתנו ליאכטה ואיך שלא יהיה מקום בשבילו עוד ימצא.




היאכטה הלכה והתמלאה בארגזים ושקיות עד אפס מקום, כרגע היא נראית כמו מחסן ולא כמו בית. בשבועות הקרובים נצטרך להכיר את כל מקומות האחסון בה, לחלק את הדברים ולהפוך אותה למה שאנחנו רוצים ומתכננים, זה יקח קצת זמן, אנו מאריכים שכחודשיים. לצאת איתה לים לא הזדמן לנו, זה בטח נשמע מוזר... אבל באמת שלא היה זמן ופנאי.





ויחד עם זאת ולמרות כל השינויים ודווקא בשל כך ...
מצאתי לעצמי כמה רגעים של שלווה. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

, תגובות מקוראים עושות לנו טוב על הלב! כיתבו לנו בתגובות לפוסט, למייל או בדף הפייסבוק.