לה ווקלה, עיירה קטנה בחוף המזרחי של מרטיניק. יצאנו אליה בכדי למצוא ציוד לגלשן רוח של נעמי כי היא ידועה כמקום מוכר לקייטים וגלשני רוח וגם כדי לגוון קצת אחרי שהיה של כמה שבועות בסנט-אן.

החוף המזרחי של מרטיניק שונה לגמרי, כיוון הגלים מהאוקיאנוס האטלנטי ישירות אליו יוצרים נוף שונה, הרבה פחות מתוייר, יותר פראי וטבעי, כפרים ועיירות קטנות.
במקביל לקו החוף רצועות ריפים ארוכות, ישנן מספר כניסות ואז אפשר להפליג בין הריף לאי, מקום טוב להימנע מגלי האוקיאנוס הגדולים וכן להיכנס לאחד המפרצים המבודדים. בעבר הפלגנו לכל אורך החוף המזרחי של מרטיניק כשהגענו מהאי גוודלופ שצפונית לו.

עגנו ליד מרכז הגלישה הגדול ביותר באי ומסתבר גם אחד המקומות הידועים בעולם לגלישת רוח וקייטים. השהייה על עוגן היתה כמו במכונת כביסה עם הגלים הגדולים שנכנסים למפרץ ומנדנדים את הסירה בלי הפסקה, ביקור קצר בבית הספר לגלישה לא עשה סימן אופטימי להשיג את החלקים שאנחנו צריכים, ואחרי לילה ארוך אחד היה ברור שאנחנו לא רוצים להישאר שם עוד רגע.

המשכנו צפונה עוד קצת ונכנסנו לתוך מפרץ מבודד, פתאום המים שקטו, הרגשנו כמו באגם אחד גדול. במקום לא עגנו עוד סירות, רק סירות מנוע קטנות שעברו מדי פעם ושוב השאירו אותנו לבד. מסביב גבעות ירוקות וכמה וילות גדולות מפוזרות פה ושם ושבילים קצרים שאפשר להלך.
נשארנו יום ועוד יום ועוד כמה ימים, הקסם של המקום השקט עשה את שלו. כשהינו צריכים אז חיפשנו מקום גישה או איזה שביל ומשם הלכנו ברגל לעיירה הקרובה, הצטיידנו במה שצריך וחזרנו לפינה השקטה שלנו. באחד המסעות האלה עם נעמי מצאנו עץ בננות וחזרנו עם אשכול ענקי שנתלה בקוקפיט.

כשהגיע הזמן לעזוב, יצאנו חזרה לכיוון סנט-אן שבדרום האי. לדייגים במרטיניק יש הרגל נוראי להשליך מלכודות דגים לים ולסמן אותם במקרה הטוב בבקבוק שתיה פלסטיק, אין סיכוי לראות ממרחק את הבקבוקים האלה שמפוזרים על פני הים וקשורים בחבל אחד לשני ולמלכודת אי שם למטה במעמקים. לא ברור איך במקום כזה מתקדם אין חוקים או עכיפה להשלכת המלכודות לים, שיוצרות סיכון גדול לסירות שמפליגות באזור וזיהום לים ולחוף עם כל הבקבוקים האלה שמפוזרים בכל מקום.
כבר קרה לנו בעבר שהמנוע נעצר אחרי שאחד החבלים מסתבך בפרופלור, חוויה לא נעימה בזמן הפלגה שיכולה לגרום לנזק לסירה ומסוכנת למי שצריך לקפוץ למים לשחרר אותה מהחבלים, אך הפעם זה קרה לנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
המנוע עצר ומנע מאיתנו להתרחק מהריף שמימין, החבל הארוך שקע עם המלכולדת עמוק למטה ולא הצלחנו למשוך בכדי לחתוך אותו, היה ברור לנו שבמקרה הטוב אנחנו תולשים את הפרופלור וכל מה שמחובר אליו, במקרה הגרוע אנחנו מאבדים את הסירה על הריף ויוצאים מזה חבולים מאוד.
הגלים האטלנטים הגדולים דחפו אותנו מערבה לכיוון הריף, העוצמה שלהם הלכה והתגברה ככל שהתקרבנו לריף, כבר ראינו את הסלעים בקרקעית כשהגיעו גלים גבוהים ששטפו את הסירה. אולי עומק של שלושה או ארבעה מטרים בלבד, רעש גדול מהגלים, קריאות של כולנו, בזמן כזה היסטרי אף אחד לא חשב לסגור את החלונות והחדרים התמלאו במי ים. עדי וזואי נשארו בפנים, סגרו ואיבטחו מה שהצליחו. פטר, נעמי ואני הינו בחוץ מנסים לחלופין לנהוג בסירה, לחתוך את המלכודת ולהוריד עוגן שימנע מאיתנו להמשיך להיסחף לריף.

בשלב הזה כולנו הינו ספוגים במים, בדיעבד הורדת העוגן היתה הדבר החכם שעשינו אך בשעת מעשה הצליל של השרשת הנמתכת בכח והסירה המטלטלת במתח שבין הגלים לעוגן הנעוץ אי שם, היה נורא. למרות שחתכנו חלקים מהחבל, המנוע עדין לא הצליח להניע, ברגע של החלטה פטר ירד מתחת לסירה עם סכין כדי לשחרר את החבל, זה היה אחד הדברים האחרונים שרצינו לעשות כי הסיכון גבוה שהסירה הנזקת מהגלים תיפגע במי שבמים. הנסיון שלו הצליח, הצלחנו להניע, לאחר כמה דקות ארוכות שנלחמנו עם העוגן שננעץ אי שם בסלעים, גם הוא השתחרר ויכולנו להתרחק משם.

לכולנו לקח זמן להשתחרר מהחוויה הזו, המפחידה ביותר שעברנו עם הסירה עד עכשיו. אין ספק שהינו מאוד קרובים לסיים אותה אחרת לגמרי.