יום שני, 14 במאי 2018

פורטובלו מפי נעמי

עגנו במפרץ חום המים, חסר הרוח של פורטובלו. מקום בו הבטיחו לנו אפשרות לחדש את מלאי האוכל, למלא גז, להוציא קצת כסף ולבצע רישום כניסה לפנמה. אז אחרי שנת לילה שהייתה הכרחית במיוחד לסקיפר העייף, ארוחת בוקר והכוונה קצרה מאוצו ("אם שואלים אתכן, באנו ישירות מקולומביה!"), יצאנו למשרד קטן בעיר, שם נרשמנו ובילינו זמן ממושך עם המכונה לטביעות אצבע, שהחליטה לא לעבוד למרות כל הנסיונות שלנו. 
אחרי שהפקידות התייאשו ווויתרו על הסריקה, ואחרי שהשתמשנו באינטרנט והתקשרנו לבני המשפחה שעדכנו אותנו בכל הרכילות שפיספסנו, עלינו על אוטובוס לכיוון הסופר. האוטובוסים בפורטובלו הם האוטובוסיי תלמידים הצהובים שרואים בסרטים אמריקאיים, עם שכלולים.
האוטובוס שבעבר היה פעם מסיע ילדים בארצות הברית, נשלח לפנמה כשהתחיל להתיישן. בפנמה הנהגים נתנו לרכב מייק-אובר שלם; שדרגו את המנוע, הרכיבו רמקולים, צבעו וציירו בצבעים, קישטו את אזור הישיבה של הנהג במדבקות, דגלים ובדים, עטפו את ידיות ההילוכים בדאקט-טייפ צבעוני והתחילו להשתמש ברכב כאוטובוס בין-עירוני.












בכל מקרה- עלינו לאוטובוס, מסתכלים מסביב ומצלמים כמו תיירים אמיתיים, ובילינו נסיעה של שעה (בערך), מנסים להבין מה הוא המקל הארוך שיוצא מהריצפה (ידית ההילוכים..).
באחת מהתחנות עלתה אישה עם השם של הסופר רשום על החולצה, הבנו שהיא כנראה עובדת בו ובדרכה אליו, ולכן כשהיא ירדה מהאוטובס מיד עשינו אותו הדבר.
נכנסנו פנימה, ובהתחלה אני בטוחה שנראינו קצת מבולבלים מהגודל. קצת שונה מהחנויות הקטנות באיים. אחרי שהשגנו עגלה גדולה, (וזואי לקחה אחת קטנה) אמא תפסה פיקוד וצעדה אל שורת המדפים הראשונים, ארבענו עוקבים אחריה בשקט...
אחרי כמה שניות, אוצו ועדי התחמקו מהקבוצה וזואי ואני עזרנו לאמא למצוא את הפריטים ברשימה הארוכה שהיא איכשהו זכרה, מדיי פעם מתרגמות בטלפון מילה בספרדית.
מדלגים על שעתיים וארבעים ושבע דקות (בערך) ועדי עומדת בקופה, מרוקנת עגלה עמוסה אחת וגוררת שניה עם ירקות מאחוריה, אמא ואני ממלאות שקים גדולים בקניות זואי מחבקת חוברת צביעה שקנו לה, אוצו מנסה לשכנע אותנו שאפשר להוסיף דברים לתיק שלו והקופאית מסתכלת קצת בשוק על כמות המוצרים שממשיכים להופיע על הדלפק.



 אחרי שנשאנו את השקים הכבדים החוצה והתפנקנו בשוקולד, עמדנו צופים בכמות עצומה של אנשים שמנסים להידחס לאוטבוס. האוטובוס היה נראה מלא, אז חיכינו לאחד הבא. גם האוטובוס הבא היה עמוס, אבל החלטנו שאי אפשר לחכות יותר, ועקבנו אחרי בחור שעזר לנו להעלות את התיקים ואת עצמנו מהדלת האחורית .
רגע? אמרתי להעלות? התכוונתי לדחוף, לדחוק, ללחוץ ולדחוס. כשפתחנו את הדלת היו כבר אנשים עומדים במעבר בין הספסלים, הבחור הזיז אותם והעלה את התיקים לריצפה. איש נחמד שישב ליד הדלת עזר לנו להעלות אותם ואת עצמנו, ואחר כך ראינו שהוא גם החזיק את אחד התיקים שלנו בין הרגליים ועוד אחד על הברכיים. הבחור הראשון דחף אותנו פנימה וסגר (איכשהו) את הדלת הגדולה, צועק לנהג שהוא הצליח במשימה של להעלות עוד חמישה אנשים ועשרה שקים לאוטובוס, ואפשר לנסוע.
אז שם עמדנו,בחום,עם מוזיקה בפול-ווליום מהרמקול שלידנו, לא מאד יציבים בין כל התיקים שעל הריצפה (אוצו בכלל עמד על רגל אחת), מחזיקים במושבים וידיות כדי לא ליפול, ומקווים שהנהג יתחיל כבר לזוז כדי שאוויר יכנס מהחלון. החום והצפיפות היו הבעיות הכי מציקות בנסיעה- כל עצירה התחלנו להזיע מחדש, וכל אוויר שנכנס פנימה עבר על לפחות שלושה בתי-שחי לפני שהגיע אליך, אז הריח גם לא היה משהו. הרגליים נרדמו לנו והיינו נואשים לשינוי תנוחה שלא היה אפשרי במיוחד בשביל אמא,עדי ואני, בגלל השיער של הקוקו שהבריש למישהו את הפרצוף עם כל סיבוב של הראש. לא היינו יכולות לאסוף אותו, לא היה מקום.






כמו שהבנתם-לא היה מאד נוח, אבל זו הייתה הלא-נוחות המצחיקה,כזאת שבכל פעם שיוצרים בה קשר עין עם מישהו, מתחילים לחייך .. ולמרות התיאור הלא-נחמד, זו הייתה חוויה נחמדה ומשעשעת, למרות שאני עדיין שמחה שהנסיעה לא הייתה יותר ארוכה.
אחרי חצי נסיעה התפנה הרבה מקום מאנשים שהשתחלו בתחנותמהדלת החוצה (האיש הנחמד אמר לנו להתראות כשהוא ירד), וישבנו בנוחות על מושבים עד שהגענו לתחנה שלנו, שם הרמנו את כל התיקים וסחבנו אותם לדינגי.
בבית אכלנו ארוחת ערב-קורנפלקס, לאף אחד לא היה כוח לבשל- התקלחנו וסידרנו את הקניות (לא בהרכח בסדר הזה) והלכנו לישון.

נעמי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

, תגובות מקוראים עושות לנו טוב על הלב! כיתבו לנו בתגובות לפוסט, למייל או בדף הפייסבוק.