thumbnail

הרופאה הזהירה אותי לא לחכות מדי כי בלידה רביעית הכל יכול לקרות מהר מאוד. מה שגם, אין לנו רכב ואנחנו תלויים באחד מנהגי המוניות שיסיע אותנו למורלס, מרחק של כ-45 דקות.

הבטחתי לעצמי שהלידה הזו אני מסיימת ב-3 שעות לכל היותר, לא יכולה לסבול את המחשבה שלהיות בחדר לידה במשך שעות ארוכות. הצירים לא נהיו סדירים, אבל כן היו…, לא יכולתי להתכחש לזה. אולי הנסיעה המטורפת הזו אשמה, אני לא יודעת.

בשעה 22:00 הזמנו מונית והתקשרנו לרופאה להודיע שאנחנו מגיעים, כי עדיף להיות לידה ולחכות מאשר בסירה כשמאוחר מדי.

היא צחקה ואמרה שידעה שזה מה שיקרה ורק חיכתה לשיחת טלפון.

שבועות קודם, עדי החלה במסע שכנוע להיות איתנו בלידה. חששתי מזה, חששתי איך אני אתנהג וחששתי איך זה ישפיע עליה, אבל היא לא ויתרה, ובסוף הסכמנו שתבוא ולא תהיה ברגע הלידה ממש.

במשך 3 שעות ישבנו יחד בחדר ובו 3 מיטות ריקות, פטר, עדי, טניה, ד"ר אנה רות ואני.

הרופאה עשתה לי מסאג'ים שגרמו לצירים להיות סדירים וכואבים יותר ויותר ובקעה את מי השפיר, בחדר היתה מקלחת שיכולתי להשתמש בה כשרציתי, דיברנו, צחקנו, בין לבין נאנחתי מכאבים שהלכו והתעצמו.

היום התחלף ל-24.09 ולקראת השעה 02:00 ד"ר רות אמרה שהיא קוראת לרופאת ילדים כי הרגע קרוב.

מצאתי את עצמי עם פטר בחדר לידה שהוא גם חדר ניתוח (במידה ומסתבכים העניינים), הרבה יותר מלחיץ מהחדר הקודם, ופה- כבר הכל נהיה כואב יותר ותדיר יותר.

פטר היה שם כל הזמן. מזכיר לי לנשום כשאני שוכחת. זה לא לקח הרבה זמן, אולי 20 דקות אינטנסיביות נוספות שבשיאן הסתכלתי אליו בעיניים וראיתי מצח חרוש קמטי דאגה ואגלי זיעה.

הרופאה, האחות והרופאת ילדים צועקות לי:

Hagit, no.

Hagit, no.

Push.

Push.

במן מנגינה כזו, כי הרי לא יודעות לבטא את שמי, אז זה נשמע כמו:

האגי, נו.

האגי, נו.

פוש.

פוש.

ואני חושבת לעצמי – איך אני יכולה לא ללחוץ כשהכל קורה מעצמו, ומה אלה שלושתן אומרות לי לא ללחוץ. לא ללחוץ.

ובכלל … לא היתי בשלב של יכולת לענות להן. (עד אז הספרדית העילגת שלי תיפקדה יפה).
ורק צעקתי לפטר שלידי "זהו, הוא בחוץ!"

(בדיעבד הבנו שהן קראו לי להפסיק לזוז, כי באותם שלבים אני רקדתי שם זומבה על המיטה.)

קאיו נולד בשעה 02:30, יום שלישי -24.09.2019, במשקל 3,700 גרם.כל מה שביקשתי, קרה. מיד הניחו לי אותו על החזה, ככה חם מהתנור ונתנו לנו דקות ראשונות של יחד.

פטר אומר שיש בכי מסויים ששמור ללידות. ערבוב של שמחה, התרגשות, אדרנלין והודיה.

זה הבכי שהיה.

אח"כ עדי וטניה נכנסו אחרי שדאגו ללוות את קאיו בטיפול הראשוני שקיבל, וחזרו איתו עטוף כמו בוטן קטן.

ואח"כ היה צריך לתפור ולהוציא את השיליה. שזה כמו ללדת פעם שניה ועוד אחרי שאת משוכנעת שהכל כבר נגמר.

ואז זהו.

סופסוף אחרי הכל. ואפשר לבכות עם אמא בטלפון. ואפשר להניק את זה הקטן.

  1. איך התרגשתי לקרוא את זה
    יש לי דמעות… וכן הבכי של אחרי הלידה הוא באמת עירוב של כל מה שפטר אמר ושל אושר גדול הכי גדול שיש בעולם

    1. מזל טוב !!!
      אמנם אנחנו לא מכירים , אבל חיכיתי ללידה לאורך הפוסטים והתרגשתי מאוד לקרוא שקאיו נולד
      ילד מיוחד למשפחה מיוחדת , שתזכו לגדלו בנחת ובחופש המאפיינים אתכם

  2. תמיד נהנית לקרוא את החוויות שלכם והפעם המיוחדת הזו ממש התרגשתי… המון מזל ורק טוב לכל המשפחה ולקאיו שנולד ממש ביום ההולדת שלי.תהנו ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חזרה למעלה