נודיע לכם למייל על כל פרסום של פוסט חדש

* שדות חובה
thumbnail

באותו היום לא יכולתי לעשות אחרת. מה כבר אפשר לעשות? ממרחק כזה של יבשות שלימות?

אז הוצאתי קמח, שמרים, סוכר, מלח ושמן. פתחתי את המתכון "פירסחה של סבתא עזיזה" והתחלתי ללוש. (המתכון רשום מטה בהמשך הפוסט)

הרבה זמן לשתי. עוד ועוד. עד שנהפך להיות חלק ומבריק ותפח מלוא הקערה.

פירסחה בתיבול דמעות היה לנו הפעם, אבל טעים כמו תמיד. אחר כך התכנסנו סביב השולחן והתעקשנו להדליק נר שהתעקש להתכבות עם הרוח.

ואל תדאגי, לא שכחתי להגיש צלוחית עם ריבת תותים.

אני מנסה לדמיין את עצמי נכנסת בדלת לבית שלך כשאת לא שם.

אלף פעם חוזרת על אותה תמונה בראש. כמו חידה שצריך לפענח.

מה שאני לא מנסה, אני נעצרת שם בדלת, לא רואה את הצעד הבא.

מה כבר כל-כך קשה? הייתי בבית שלך אלפי פעמים, שגם אם היתי עוצמת עיניים אז יכולתי להלך בו בלי להיתקל בשום דבר בדרך ולנווט את דרכי.

הריח? אותו אני בטוח אזהה בלי שום בעיה. הוא מלווה אותי מאז שאני קיימת. כמו ממתק ילדות. אפילו בעיניים עצומות, אוכל לשוטט בבית ולדעת שאני במקום הנכון רק לפי הריח שלך.

למרות הכל, לא מצליחה לדמיין הלאה ונשארת שם עומדת,

טומטומית כזאת, שלא יודעת מה צריך לעשות הלאה.

הפחד הזה שדברים השתנו ולתמיד. כמו הרהיטים בבית שלך שהחליפו מקום.

החשש הזה מהריח שלך שאולי לא אותו הדבר, אחרי התרופות והשכיבה הממושכת.

אני יודעת… רק לפי התמונות… המיטה עברה לסלון כי יותר קל, הספות לחדר כי לא נשאר מקום, רהיטים חדשים שאני בכלל לא מכירה ונועדו לעשות לך קצת פחות כואב וקצת יותר נוח,

והרי אם אכנס בלי לדעת בדיוק, בטח שאפול.

כן, אני יודעת. נפרדנו בעבר. אפילו פעמיים. וידענו שאולי לא נראה יותר.

ידענו.

ואמרנו בחצאי מילים כי נחנקנו מההבנה.

אצלנו במשפחה זה בגנים להיות בכיינים גדולים, רק מהמחשבה זורמים נהרות של דמעות שחונקות את המילים,

אז הסתפקנו בלהסתכל עמוק אל תוך העיניים, לרגעים ארוכים,

ולהגיד הכל בלי מילים.

את ואני.

שונות בתכלית ובכל זאת דומות. קשות מפה ורכות משם.

כמה דברים עשיתי שבטח צערו אותך וגרמו לך לדאגה, כמה ויכוחים ואז חיוכים, מאז שאני ילדה …

על מה חשבת אז? שזה יחלוף? או אולי בסתר ליבך שמחת לפגוש ביצר ההרפתקנות?

סיפרו לי שפעם הכרת מישהו עם כזה קצת חוסר שקט, והוא אבד לך…

הילדות שלי, החיים שלי, שזורים בזיכרונות איתך.

תמיד שם. תמיד חזקה. תמיד חשובה. תמיד מנהלת מאחורי הקלעים.

תמיד מכינה תבשילים. דואגת להכין במיוחד בשבילי צמחוני. שומרת צנצנת ריבה או שקית עם פירסחה במקפיא כשניפגש בפעם הבאה.

תמיד הידיים שלך עסוקות, מחבקות, מלטפות, מונחות מעל הידיים שלי כשאני יושבת לצידך.

תמיד גורמת לנו לזכור ולא לשכוח.

תמיד בתיק שלך סוכריות.

תמיד בכל חג מקבלים מתנות.

תמיד ארוחת צהריים של יום שבת.

תמיד מיץ ירוק שרק אצלך שותים.

תמיד קומפוט, פיצוחים, תה ועוגיות לקינוח והשאלה "למה אף אחד לא חותך קצת פירות?" כאילו נשאר מקום על השולחן…

כייף לי שהיתה לי סבתא שכמוך. אצילת נפש ומעוררת השראה. אני דשנה בזיכרונות טובים.

זכיתי.

אני שמחה שאהבת את פטר, אני שמחה שנעמי, עדי וזואי הכירו אותך ויש להן זכרונות ממך. חבל לי שקאיו ידע עלייך רק מסיפורים שלנו ותמונות.

את ביומיום שלנו, את שם כל הזמן. בהרבה דברים שקורים ולא דווקא רק עכשיו.

אני יודעת שחשוב לך שנזכור, אבל אין טעם להגיד את זה, כי לא ניתן לשכוח.


השארת את חותמך בנפשי שלי פנימה, באופי שלי, במי שאני. תודה לך.

מתכון לפירסחה של סבתא עזיזה


(40 יח')

מצרכים:
1 ק"ג קמח
1-2 כפות שמרים יבשים
רבע כוס שמן
רבע כוס סוכר
חצי כפית מלח
מים פושרים

אופן ההכנה:
לערבב את הקמח והמלח,להוסיף את יתר המרכיבים וללוש לבצק רך.
להשאיר לתפיחה מלאה כשעה וחצי.
ללוש שוב,ליצור כדורים.
על גבי משטח משומן או מקומח (כדי למנוע הדבקות) לפחוס בעזרת כריות האצבעות כל כדור לצורה אליפטית
(ללא מערוך!).
להשאיר לתפיחה נוספת חצי שעה.
לטגן במחבת עם שמן משני הצדדים.
מעולה עם ריבת תותים,דבש, שמנת חמוצה או יוגורט.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חזרה למעלה