יום שני, 4 בדצמבר 2017

סיפורי דינגי

המשמעות של לחיות בסירה בלי דינגי זה כמו לחיות ביבשה בלי רכב או אפילו אופניים.  אי אפשר לעגון איפה שרוצים כי אז אי אפשר להגיע לחוף כל פעם, כדי לרדת מהסירה צריך לבקש טרמפ או לשחות, אין מצב לעשות דברים חיוניים שדורשים הובלה לסירה כמו קניות או לרוקן זבל.
בקיצור, מצב ממש תקוע מהסוג הלא כייפי בכלל. כזה שלא שווה להיות שם אם הוא כזה, וברור שאם הוא אכן כזה אז כל סדר העדיפות משתנה למה שמחייב מיידית טיפול.

חייבים להשיג דינגי ולא משנה מה.

יחסית למשפחה שמטיילת עם סירה שנתיים וחצי יש לנו עבר מפואר בענייני דינגי (לא כזה שאנחנו מתגאים בו).
את הראשונה קיבלנו עם הסירה כשרכשנו אותה. היה ברור שהיא זה לא זה ובהזדמנות ראשונה תוחלף לאחרת. היא היתה מאבדת אוויר, קטנה בשביל חמשתינו וגם ללא תחתית קשיחה ולכן פחות אמידה.




את השניה קנינו בתורכיה קצת בלחץ כי לא רצינו לעזוב את תורכיה ללא דינגי טובה.
קניות לא טוב לעשות בלחץ, אמנם היתה עם תחתית קשיחה אך גדולה בכמה סנטימטרים מהמתקן נשיאה שלה מה שגרם להטלטלות  בהפלגה וזה לא היה זה.
 היא לא נשארה איתנו אפילו חודש. למעשה אני לא חושבת שהספקנו לעשות איתה נסיעה משמעותית אחת ובאחד הלילות הסוערים ביוון גילינו שהיא חסרה וברחה לנו עם הרוח. תוכלו למצוא את הסיפור המלא בפוסטים הישנים יותר.

את השלישית קנינו ביוון אחרי הרבה חיפושים. כבר לא לגמרי חדשה, אלא מתצוגה. אמרנו שקניות בלחץ לא מומלצות... זו אמנם היתה אחלא עיסקה, אך מהר מאוד גילינו שהיא לא מתרוממת מעל הגלים כששטים בה ואנחנו תמיד יוצאים ממנה קצת רטובים.
למרות שהיא לא לגמרי היתה זה, היא שרדה אותנו עד גרנדה אך כשחזרנו לסירה בנובמבר גילינו אותה נבולה ועצובה מהשמש החזקה והיא פשוט התפרקה למצב שאינו בר תיקון.







הרביעית, שתבדל לחיים ארוכים, אמן! נרכשה מידיד נחמד בגרנדה שהחליט ברגע הבדיוק נכון להחליף את שלו באחרת וכך מיהרנו לפנק אותה בכיסוי אצל דאגלס מ- JOHNY SAILS
ועכשיו יש לנו את הדינגי הכי מתאימה לנו גם תחתית קשיחה גם עולה יפה בגלים וגם הכי צבעונית ויפה!

טפו. טפו. טפו.



יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

חזרה לגרנדה

בטח יש לכם תמונה בראש. איזה כייף להם אלה, נוחתים בגרנדה, מחליפים לבגד-ים כבר בשדה תעופה, משנרקלים בים, משתזפים בחוף בתולי,  שטים ...שוכבים להם על הסיפון עם כוסית משקה, כמו שצריך- סרט של החיים...

צאו מזה, חברים! הגענו כמו חבורת נוודים, עמוסים בתיקים לעייפה, חום איימים, מזלנו שקרלוס חיכה לנו מחוץ לשדה, מלאך מחייך, תמיד נמצא איפה שצריך.




סופסוף הגענו לסירה. מרחוק אנחנו רואים את הדינגי מרוקנת מאוויר ומלוכלכת, תלויה מאחור בעצבות קורעת לב, אצות שהצטברו במדרגות, איפה שהמים נוגעים בגוף הסירה והכל לבן בטירוף השמש, כל המדבקות, השם של הסירה, הכל דהה בשמש.
מחייכים, נכנסים פנימה.

מהפכה! כשפטר עזב את הסירה, השאיר את כל התאים והארונות פתוחים, רוקן הכל על השולחן וריסס נגד חרקים אז אין מקום לדרוך. בכל זאת דוחפים קצת ימינה ושמאלה, הכל נראה מוכר אבל מלוכלך, יורדים לחדרים, קרלוס פתח חלונות עוד בבוקר ובכל זאת הריח של הזמן מחניק, נקודות עובש הצטברו, במיוחד במקלחות, הכל בבלאגן כי התאים של המיטות פתוחים והמזרונים מורמים ורק שאלה אחת מתרוצצת לי בראש: "איפה מתחילים?!"
יושבים, חושבים, אנחנו עייפים מדי כדי להתחיל משהו גדול. דואגים שלכל אחד יהיה מקום שינה מסודר פחות או יותר, משהו קטן לאכול ומחר- יום חדש.


מחר הגיע מוקדם בבוקר, השמש פה מאירה מוקדם... שכחנו.
אני מתחילה במטבח, כי הצבא לא יוכל לצעוד על קיבה ריקה, לזרוק כל מה שצריך, כמעט הכל, הבנות מתלבשות על החדרים שלהם, מנקות בעיקר עם חומץ, זה הכי טוב ללחות ועובש. פטר דואג להפעיל את השירותים, צחנת סרחון שאי אפשר לתאר, כאילו כל הדגים של הים מתים שם בפנים, מזל שזו לא העבודה שלי ...
מספיק  שירותים אחד ליום, עוד יום יומיים יטופלו גם האחרים. צריך לקנות גומיה למשאבה, לא ביג דיל, העיקר  שהמשאבה תקינה. איך להתפטר מהריח ??? חומץ אמרנו...
בלי דינגי אי אפשר לקנות את החלקים שדורשים החלפה, להביא מים, דלק וגז, אז הדבר הבא זה לנפח את הדינגי.
איזו הקלה... התנפחה יפה וצפה על המים.

כולם מחייכים, עוד כמה ימים של עבודה ואנחנו חוזרים לעניינים.

אחרי כמה דקות קריאה מבחוץ. אני יוצאת בבהלה ורואה את פטר מחזיק בחבל ועומד על המים.  טוב ,לא בדיוק על המים אלא על התחתית של הדינגי, כי דינגי אין. הדבק נפתח מסביב וכל האוויר בורח, כנראה השמש עשתה את שלה.
איך שהאוויר שלה יצא, גם שלנו נעלם וכל המצב רוח נהרס.
קרלוס שוב לעזרתנו ומלווה לנו דינגי עם משוטים עד שנברר עם עצמנו מה קורה.
בינתיים נערמות שקיות שקיות של זבל, של כל דבר, זה זמן טוב לעשות נקיון פסח בכל הסירה וכל עוד אף אחד לא מתמרד, אני מחלקת תפקידים ועושה רשימות של מבצע השתלטות צבאי על הבלאגן. כולם נרתמים ואף אחד לא מקטר, איזה כייף שיש בנות!
לפטר אנחנו מניחות, הוא בשליטה על הדברים הבאמת חשובים, בדיקת מנועים, טיפול בשירותים, לבדוק מה קורה עם האינוורטר שמסרב לפעול, העוגנים והשרשרת ולהעריך מה קורה מתחת למים, בכל זאת הסירה עומדת באותו מקום לא מעט זמן וגדלו עליה כל מיני גידולים.

ויש את עניין הדינגי, כמו אבן שרובצת על הלב , כשאני מספרת בטלפון לאמא שלי אז היא אומרת "אין לכם מזל אם הגינדי הזה", נכון .... זו כבר הרביעית שלנו... אבל אני מנחמת את עצמי שאת הקודמת גם לא ממש אהבנו. בכל אופן, ניסינו לבדוק לגבי תיקון אך נזק כזה לא מתקנים אלא קונים חדש. בירור בחנויות ודינגי חדשה עולה 3000€ , גדול עלינו...
עובר עוד יום שבו גילינו שגם המנוע של הדינגי לא עובד ואני אומרת לפטר "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה". למה ?! כי קצת קשה לדחוף קדימה כשאין מצב רוח.
בכל מקרה פטר יוצא בחתירה עם אחת הבנות לסניף צ'נדלרי הקרוב אליו הזמנו מגנים לחלונות, מגנים נגד גשם שרצינו הרבה זמן והזמנו אותם עוד כשהיינו בסלובקיה. אחרי כמה שעות חוזרים עייפים ושרופים מהשמש ללא המגנים, אף אחד בצ'נדלרי לא יודע על חבילה, אין שום דבר על שמנו, החברה המוכרת אומרת ששלחה, התשלום בוצע אבל מגנים אין.

השקיות ממשיכות להיערם, בגדים, צעצועים, ספרים וכל מיני חפצים. כל השקיות האלה תקועות במעבר וגם ככה החלל קטן ויש בלאגן, מטריף את רמת העצבים.  "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה!" אני אומרת לעצמי, הפעם בשקט, ומתחילים עוד יום של קירצופים ונקיונות.
קרלוס קורא לנו בקשר, הוא שמע שמישהו מוכר דינגי יד שניה וכבר דיבר איתו, אחרי שעה אנחנו נוסעים לראות אותה, לא משהו... אבל אם זה מה שיש אז ניקח... במקום סניף צ'נדלרי ואנחנו מחליטים לבדוק אם יש להם דינגי חדשה במחיר שפוי, המנהל מבין את העניין ובדיוק יש לו דינגי שחשב להחליף והיא פה בחוץ.
משהו טוב קורה... הדינגי ישנה אך שמורה ואנחנו סוגרים עיסקה תוך כמה ימים.
אז אתם רואים, לא הכל דבש וקינמון בקריביים. אבל זה קורה , לאט לאט.


כבר שבוע וחצי שאנחנו פה, הסירה כבר נראית כמו בית. את רב הבלאגן סידרנו, יש עוד דברים לסדר ולתקן, שום דבר לא קריטי אבל דורש טיפול בקרוב. לצערנו מגיני החלונות אבדו איפשהו בדואר ואנחנו עדין מנסים לברר מה לעשות עם זה. כבר התיישבנו יחד ותיכננו את המשך ההפלגה, מקווים לצאת לדרך בעוד כשבוע. את השקיות פינינו כתרומה לבית יתומים פה באי בעזרת זוג שמתנדב שם.





 אפילו הספקנו לבקר השבוע את חיה וברוך מבית חב"ד בגרנדה, שקיבצו את הילדים לפעילות בניית חנוכיות בסדנת קרמיקה מקומית.


הימים חולפים וכמה ימים לפני חנוכה מגיע הזמן להיפרד. ברוך, חיה, מענדי, מוסי ונחמה מוזמנים אלינו לביקור בסירה, אנחנו בקשר כל-כך טוב והינו אצלם עשרות פעמים ואיכשהו לא יצא להם כולם להתארח אצלנו. אף פעם לא בידיים ריקות, חיה מגיעה עם מגשים של סופגניות שנזללו בשמחה. כמו תמיד האווירה איתם נעימה ומשעשעת. אחת המשפחות שאנחנו שמחים שיצא לנו להכיר.




 עוד פרידה אחת נותרה. חברינו השוודים, קרלוס, לולה, פאקו ולונה באים לארוחת פיתות/לאפות ביתיות. איזה כייף לאכול יחד עם אנשים שפתוחים לטעמים הישראלים המתובלנים ושהכל טעים להם. התוכניות שלנו ושלהם לא ממשיכות באותה הדרך ומי יודע אם ומתי תהיה הפגישה הבאה, היה קשה להיפרד וכשהפלגנו עוד שמענו מרחוק את התקיעות של פאקו בקונכיה הגדולה מלוות אותנו כמו תקיעות שופר.

באופן כמעט סמלי נזכרנו, שבעצם הפעם הראשונה שאירחנו אותם אצלנו, היתה בדיוק בחנוכה לפני שנתיים.




יום שני, 20 בנובמבר 2017

סיכום סלובקיה

ביקור משפחה של שלושה שבועות הפך בלי כוונה לעשרה חודשים.
כרטיסי הטיסה חזרה לסירה בוטלו כשהבנו שנכון לנו להישאר קרוב להורים כשאמא של פטר סירבה להחלים לפני שבדקה את איכות הטיפול בכל אחד מבתי החולים ברחבי סלובקיה.

הזדמנות יוצאת דופן להכיר ולחוות את כל הזכרונות שפטר מספר לנו עליהם, לטעום מהנאות חיי העיר ולטייל בנוף האירופאי.
אבל לפני הכל, היזדמן לנו לחיות לצד ההורים של פטר ולא להסתפק בביקור של שבועיים פעם ב...




החיים בעיר מעייפים נורא, הגענו לקראת סוף החורף ומיד  שהסלובקים חששו שהנה מגיע האביב, הכריזו על סיום החורף. באותו הרגע התחילו שלל של פעילויות, פסטיבלים ותערוכות ברחבי העיר, הכל נגיש לכל מי שחפץ שלא להישאר בבית. לילה של מוזיאונים, כדורים פורחים, תחרות בניה עצמית של סירות ורפסודות, תערוכת פסלי חול, תחרות רכיבת סוסים אמנותית, שלושה ימים של תאטרון לילדים, הופעות מוזיקה ברחוב, ובטח שכחתי עוד כמה. למי שעוד נשאר זמן וגם כח אז הוא יכול לצאת לריצה, רכיבה על אופניים, רולרס או גלישה על סקטבורד וקורקינט. הסלובקים האלה חובבי ספורט וקשה לעייף אותם, אבל גם אנחנו לא נשארנו מאחור וציידנו את החבורה בשלל גלגלים למינהם.

במשך החודשים הבנות התנסו בלימודים בבית הספר המקומי, זואי בת ה-7 גילתה יכולת מדהימה לקלוט את השפה, נעמי ועדי התקשו להתמודד עם השפה ואחרי שלושה חודשים חזרו ללמוד בבית. התאפשר להן להשתתף בחוגים, לרכב הרבה על רולרס ולנסוע למחנה קיץ לבני נוער בהונגריה.
במשך השבוע מצאנו את עצמנו בשיגרה המאוסה של עבודה ולימודים, קניות וחוגים, אך בסופי השבוע יצאנו לטייל ברחבי העיר קושיצה או ביערות הירוקים האינסופיים.

סלובקיה ארץ טבע מדהימה, הררית ושופעת מרחבים ירוקים ומים זורמים בכל פינה. אין חובב טיולים שלא יתפעל מהרי הטאטרי המרשימים, צפיפות היערות והיופי של הטבע שמשתנה עם עונות השנה. ביערות שומעים ציפורים ואת ערימות עלים ששהצטברו על הקרקע וכעת מתפצפצים כשדורכים עליהם, אספנו פירות יער, איצטרובלים ופטריות ובכל מקום שצעדנו פגשנו גם מקומיים צועדים, מדינה כזו שיש בה הרבה מוזרים שאוהבים להלך, מבוגרים וצעירים בודדים ומשפחות, מדינה שמוטבעת בה תרבות של טיולים רגליים.










בימים אחרים שלא הינו משוטטים בעיר או בטבע, התפעלנו בכל פעם מחדש כמה כייף זה מקלחת חמה עם מים מתוקים זורמים בשפע, מיקרוגל שעושה הכל בשניות והאפשרות לדבר בטלפון עם המשפחה בישראל מתי שמתחשק. מהר מאוד גילינו את התנור בישול שפשוט עובד, שכל מה שאופים בו אכן נאפה, כזה שמכוונים לטמפרטורה מסוימת וזה ממש קורה, לא טריוויאלי בכלל אחרי התנור העלוב שיש בסירה שמשמש יותר כארונית אחסון מאשר מקור להכנת מטעמים, וכך בשעות היום הוחלפו סירים ומתכונים בין שני המטבחים, הסלובקי שאוהב תפוחי אדמה, כרוב כבוש, בצקניות וכיסונים והישראלי שמכין ממולאים, טחינה, שקשוקה ומפרום.










  
אין ספק שהחודשים בסלובקיה היו תקופה עמוסת פעילות שישארו ממנה הרבה זכרונות טובים.
הגענו לפני תחילת האביב, הקיץ חלף ושיאו של הסתיו כבר מאחורינו. אי אפשר להתעלם מחילופי העונות, כל הסביבה משתנה איתם, בסופו של דבר הגיע חודש נובמבר והיה נכון לנו לחזור לסירה, הבית שלנו. 





יום ראשון, 2 באפריל 2017

שינויים אמרנו ?






מאיפה מתחילים לרשום את הפוסט הזה ?! אולי התמונה למעלה מספרת הכי טוב, רק שהיו צריכים להיות לידי גם יתר החבורה פטר, נעמי, עדי וזואי. הסתגלות אמרנו? שינוי סגנון חיים? חכו ותמשיכו לקרוא...

אחרי שהוציאו לנו את המיץ ברומן שלנו עם חברת התעופה, טסנו בינואר לישראל כדי לבקר את סבתא שלי, המשפחה והחברים. שבועיים אחר כך פטר טס לסלובקיה כדי לבקר את ההורים שלו ותיכננו להיפגש שם ולבלות יחד לפני החזרה לגרנדה. 

זה מה שנקרא חופשה מהחופש.







(לאלה שקוראים את הבלוג כי מתעניינים בסגנון חיים שלנו אז קבלו התנצלות כי הפוסט הזה יהיה בעיקר תמונות משפחה, חברים, אהובים ואהובות. ולאלה שקוראים את הבלוג כי הם במעגל "משפחה וחברים" קבלו גם התנצלות כי לא מכולם יש לי תמונות, לא את כולם אני רוצה לחלוק ולא כל התמונות יצאו טובות.)

חשבתי שאם נבוא לחודש שלם אז בטח זה יספיק... אבל זה כנראה אף פעם לא מספיק.
הביקור הסתכם בחודש של חיבוקים ונשיקות בביקורים יומיומיים, ארוחות טעימות, סידורים וענייני ניירת, רגעים נפלאים בפשטותם עם אמא שלי, אחי ואחותי, טיולים בשמש עם סבתא שזקוקה כבר לליווי צמוד ורגעי חסד ספורים שמסתכלים לה בעיניים ומגלים את אותה אישה נערצת שהעולם מתבלבל עליה לאחרונה. 

לקח לי זמן לעכל ולהיפרד מכל זה עד הפעם הבאה.







ביקרנו בקיבוץ זיקים שאנחנו אוהבים, הלכנו ברחובות ירושלים, עשינו פיקניק מוקף כלניות ב"דרום אדום" ונזכרנו איך זה ללבוש בגדים ארוכים ולנעול נעליים עם גרביים. התפנקנו בדברים טריוויאלים כמו מדיח כלים, מיקרוגל, מים מתוקים שזורמים ללא הגבלה ושירותים ללא משאבה ! 

לבנות היתה הזדמנות לפגוש את החברים אחרי כמעט שנתיים. בעיקר הרוויחה עדי שהחברים שלה כרגע בכיתה ו' וזו בעצם השנה האחרונה שכולם יחד לפני שמתפזרים בחטיבת הביניים, באחד הימים בילתה יום שלם בבית הספר, הציגה תמונות בכיתה וסיפרה להם על החיים שלה.
זואי בת ה-6 הרגישה מבולבלת יותר, פרצופים ושמות היו מוכרים וזכורים לסירוגין, בגיל הזה שוכחים מהר...
נעמי בת ה-14 נפגשה עם חברות ישנות ומצאה גם חברות חדשות, היא לא התחברה באופן טבעי לאותם אנשים שמהם נפרדה לפני שנתיים.

















אחרי חודש כזה הגענו לסלובקיה וידענו שאמא של פטר כבר שבוע בבית חולים. קיווינו שתרגיש טוב יותר אך מועד הטיסה חזרה לגרנדה התקרב והשיפור לא חל, אז החלטנו לבטל את הכרטיסים ולתמוך בהורים שלו לחודשים הקרובים.
אז הנה אנחנו בסיפור אחר... התפאורה של הקריביים התחלפה בסלובקיה, הסירה בדירה של חדר וחצי, החינוך הביתי בבית ספר מקומי, השפה האנגלית בסלובקית ועוד כמה שינויים.
הבעיה הגדולה היתה הסירה שנשארה בגרנדה מבלי שהתכוונו להשאיר אותה לבד לכל כך הרבה זמן ותמיד קיים החשש שהיא תינזק באיזו צורה, יפרצו אליה או שתצטבר לחות בפנים . החברים הטובים מ- sweede dreams  שעוגנים לידינו התגייסו לעזור לנו עם הסירה. טוב שיש חברים שעוזרים אחד לשני כשצריך כי אחרת לא הינו יכולים לעשות את המהפך הזה.

















יש משהו מלהיב בזה שהחיים מזמנים לנו תקופות לא צפויות. זה לא שאני אדם כזה אופטימי ומנסה לצייר לכם תמונה שהכל זורם, בכלל לא. אבל אני כן שמחה שנשארנו יחד כמשפחה ולא שחלק מאיתנו נסע וחלק נשאר ואני כן חושבת שמכל דבר יצא משהו טוב, אולי אפילו נצליח ללמוד קצת סלובקית, וזו הזדמנות נהדרת להכיר ולראות עולם אחר שפטר גדל בו ולי היה זר.
אז נקווה שהדברים יסתדרו ואמא של פטר תחלים במהרה ושהסירה תישאר שלימה ונמצא את עצמנו שוב בקרוב מתכננים את ההפלגה הקרובה אי שם לאופק .