יום שני, 10 בדצמבר 2018

הדייגים של ליוינגסטון

אך, איזה מקום מפתיע... דווקא חששנו מהשהייה בליוינגסטון Livingston והציפיות שלנו היו נמוכות. לא אלאה אתכם בסיפורי החתמת הדרכונים שהיו לנו פה, קראתם מספיק בפוסט הקודם. רק אומר שזה היה ארוך, מתיש ויקר והמשיך את הסאגה הקודמת. אבל בסופו של יום סיימנו את התהליך בהצלחה.

סירות מקומיות מול ליוינגסטון

העיירה ליוינגסטון שוכנת בפתח נהר הריאו דולצ'ה Rio Dulce .הסחף מהנהר משפיע על העומק בכניסה הרדודה שמגיע ל-2.3 מטר בלבד ומושפע משעות הגאות והשפל, לכן הניווט בכניסה קצת מורט עצבים אך לא מסוכן בשום צורה. קראנו שהמקום סואן סירות דיג ולאנצ'ות (סירות המנוע המקומיות שמשמשות להסעה ולכל דבר בעצם) ולא נוח לעגינה, ולכן יש לצמצם את השהיה לכמה שעות שנדרשות ולברוח משם כל עוד אור יום.

מכיוון שהגענו ביום ראשון וחיכינו לבוקר הבא כדי לסדר את הניירת, כן נשארנו ללילה במקום, ובזכות זה הזדמן לנו לראות את אחת התופעות המדהימות שנחשפנו אליהן בעולם הזה ששייך לאנשי הים.

ליוינגסטון


הרחוב הראשי בליוינסון. מימין התור לבנק שנפתח באותה שעה

בריכת הכביסה הציבורית

לקראת השקיעה התגבר רעש המנועים מסביב והחלה תנועה ערה של סירות. כל דבר שיכול לשוט על פני המים התכונן. כל הגרוטאות החלודות שעגנו מול העיירה וחשבנו שאלה סתם אנדרטאות חסרות מזל, כולן התעוררו לחיים. על כל סירה שניים או שלושה גברים, לפעמים נערים צעירים ואפילו ילדים. לכל סירה רמפה מאחורה עליה מונחת רשת דייג ומעליה מוט מקושת שעליו תלוי פנס, אולי משמש לתאורה או כדי למשוך דגים.




מבט ממקום העגינה לפתח הנהר

במפרץ המולה גדולה של מנועים וסירות חוצות, ככל שמתקרבת שעת השקיעה עוד ועוד סירות יוצאות מהמעגן אל הים, סירות נוספות מגיעות ממקומות רחוקים יותר, מתוך הנהר או מהגדה הרחוקה וכולן עוזבות ויוצאות לאותו כיוון. ספרנו משהו כמו 40 סירות, מאולתרות ומורכבות בעבודת יד, חלקן משופצרות יותר, רובן בכלל לא. דייגים אמיתיים.

מעגן סירות הדייג המקומיות





כשהחשיך כבר אי אפשר היה לראות את רובן. חסרות תאורה ורחוקות מהעיירה לא ניתן היה לנחש שיש כל כך הרבה סירות דייג בים. איזה מזל שלא הגענו באמצע הלילה והינו צריכים להתמודד שלא להיתקל בצי הזה שמפוזר פה בחשיכה.
הניחוש שלנו היה שהן יחזרו באמצע הלילה, אז ליתר בטחון הדלקנו פנסים נוספים סביב הסירה, שלא יהיה מקום לטעות... אך הן לא חזרו ואנחנו ישנו בשקט.

כמו עם השקיעה, כך עם הזריחה. עם אור ראשון של הבוקר נשמעה המולת המנועים מתחדשת והסירות החלו חוזרות. תופעה מדהימה. מהאופק צצות עשרות סירות, כולן פניהן מיועדות לאותו מקום, מלוות עופות מים בכמויות עצומות. (איזה מזל שגם לא הגענו בשעות הבוקר המוקדמות...) אותם שקנאים, עגורים, קורמורנים ואחרים מקיפים את הסירות באוויר ומתישבים עליהן בתקווה לזכות בקינוח. לאנצ'ות שכנראה מגיעות לרכוש משלל הלילה, עוצרות את הסירות בכניסה כדי לברר מה יש להן. לא יאמן איזו פעילות ערה בשעה כזו של הבוקר.

חוזרים באור ראשון של הבוקר

סירות דייג החוזרות בבוקר לאחר לילה בים

עוד לפני שמונה בבוקר הכל נדם חזרה, כאילו לא היה ולא נברא. לפנינו היה יום ארוך של טרטור בין משרדים ותשלומים ובדרך ראינו קצת מהעיירה, אך מראה סירות הדייג שיוצאות בשקיעה וחוזרות בזריחה הרשים אותנו ולבטח נזכור דווקא אותו מכל היתר.
בכלל לא ציפינו, אבל זה היה מחזה מדהים ואם אותנו ישאלו על ליוינגסטון, אז דווקא כן נמליץ לעגון ללילה ואילו רק בכדי לראות את הדבר הזה.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

דרכונים בבקשה

ביום שני בבוקר נגשנו למשרד להחתים דרכונים ולצאת מאוטילה. בכל זאת, לא שכחנו שאנחנו בדרך לגואטמלה ולמרות שהאי אוטילה Utila היה טוב אלינו, אחרי כשבוע מיצינו את העניין והינו מוכנים להמשיך הלאה.
המשרד היה סגור. אופיני במקומות קטנים שהפקידה הולכת לאכול משהו או לאיזה סידור... .חזרנו לקראת הצהרים ומישהו במשרד ליד אמר שלא ראה אותה כל היום. הבנו שיום אחד כבר הלך, אבל לא נורא, בשביל זה חיים בסירה, יום יותר או יום פחות זה כבר לא הבדל גדול. רק שנגיע לגואטמלה לפני סוף השבוע, כי אצלם תהליך הרישום ארוך ובשבת וראשון מסובך עוד יותר.

מחתימים דרכונים ברואטן

למחרת ניגשנו שוב ואז הוסבר לנו שהגברת יצאה לחופשה (בת שבועיים!) והמחליף שלה, זה שהיה אמור להיות כאן אתמול חולה ואולי אפילו מאושפז בבית חולים!

שבועיים זה הרבה זמן אפילו אם חיים על סירה.

התייעצנו מה נוכל לעשות, הציעו לנו לקחת סירת פרי לאי השכן רואטן Roatan  (זה שממנו באנו) ולהחתים את הדרכונים שם. בירור קצרצר הביא אותנו לידיעה שנסיעה הלוך חזור בפרי עולה 50 דולר לאדם, לא מעט... ואם אנחנו חמישה אז בכלל זה לא נכנס לתקציב. כבר עדיף להפליג לשם עם הסירה שלנו למרות שכל כיוון יקח לנו 7 שעות בערך.

הפקיד במשרד השכן יצא מגדרו לעזור ואמר שהיה מתקשר לבדוק אם אפשר שרק פטר ייסע ולא כל החמולה, אבל נגמרו לו השיחות בטלפון ואם הינו מוכנים להטעין לו שיחות אז זה מה שהיה עושה. 
אז מצאנו את עצמנו צועדים אחריו לאחת החנויות ומשלמים 2 דולר כדי להטעין לו שיחות, חזרנו למשרד ואז הוא התקשר וקיבלנו תשובה שכולנו חייבים להיות נוכחים.

בכל זאת, חיכינו לבוקר שלמחרת (אולי המושיע יגיע) ולבוקר שלאחר מכן (אולי יהיו חדשות טובות) וביום חמישי הרמנו עוגן והפלגנו לרואטן.


ככה זה כשמישהו חושב לצפות בסרט לבד ולאט לאט מצטרף עוד מישהו סביב המסך

ידענו שהמשרד של האימיגריישן צריך להיות בקוקסן-הול Coxen Hole  ,עיר הבירה שנקראת על שם שודד-ים בן 17, אז עגנו קרוב לאוניות נוסעים הגדולות, הרי גם הן צריכות החתמת דרכונים כך שזה בטח בסביבה.

בבוקר למחרת, זה כבר יום שישי, איתרנו את המשרדים (שלשמחתנו עגנו מרחק 20 מטר מהם) וירדנו לחוף. הפקידים חזרו למשרד רק לקראת השעה 11:00 אחרי שקיבלו את אוניית הנוסעים המרשימה שהגיעה בבוקר, צבעונית ועם מגלשות מים על הסיפון העליון.
חיכינו בתור כדי לשמוע שאנחנו צריכים קודם לבקר במשרד אחר, רחוק יותר, אליו יש לנסוע במונית. אז זה מה שעשינו. חזרנו למשרד והפקיד ביקש שנשוב ב-13:30 אחרי הפסקת הצהרים. אז כמובן זה מה שעשינו גם הפעם.

כשחזרנו נשלחנו למשרד הצמוד כדי לרכוש את הזרפה שזה בעצם אישור מעבר בין מדינות וחזרנו אליו. הוא היה עסוק עם מישהו אחר להרבה זמן אז בינתיים התפנקנו במשרד שלו ושיחקנו משחק אסוציאציות, שכל אחד אומר בתורו את המילה הראשונה שעולה לו בראש אחרי ששומע את המילה של זה שלפניו.
(מזל שיש ילדים להעביר את הזמן)

כשהתפנה לטיפולנו והתחיל למלא את הפרטים, התברר שהטופס רישיון לסירה פג תוקף לפני שבועיים, לא שמנו לב בכלל וזה לא משהו שאפשר לפתור ברגע אבל כן מצריך הערה על הזרפה, וכך נשלחנו למשרד השכן בפעם השניה כדי לרכוש טופס חדש.

מסכות יפיפיות באחת מחנויות המזכרות

בשלב הזה כבר הרחתי שאנחנו לקראת סיום ונהיה די קר שם במשרד הקטן והממוזג, אז לקחתי את הבנות לעשות קניות בסופר הקרוב. אחרי כמה דקות פטר סיים את התהליך והצטרף אלינו.

כשהגענו לסירה כבר התקרב הערב ויחד עם ההכנות שלנו להפלגה שמענו את הצפירות של אותה אוניה צבעונית מוכנה ליציאה. עזבנו את המפרץ ביחד, אנחנו הקטנים מול הבניין השט הזה שעושה לנו גלים.

יוצאים לדרך ושומעים את הצופרים של אוניית הנוסעים הצבעונית

עושים פוזות וברקע אוניות הנוסעים שבמעגן
משטחים של סרגסום צפים על פני המים בדרך לגווטמלה


ההפלגה לגואטמלה היתה שקטה ורגועה, שני לילות והגענו הבוקר לליוינגסטון Livingston   , העיר בשפך הנהר ריו דולצ'ה Rio Dulce  אליו אנחנו רוצים להגיע. 
וכמובן, שהיום יום ראשון ושוב סוף שבוע... אז אנחנו מחכים למחר, נר ראשון של חנוכה, להחתים כניסה בדרכונים ולהיכנס פנימה לנהר הזה ששמענו וקראנו עליו רבות.

יום שישי, 30 בנובמבר 2018

אוטילה

צעד וחצי אחרי רואטן Roatan  נמצא האי אוטילה Utila , גם הוא שייך להונדורס. הממדים שלו מסתכמים באורך 12 ק"מ ורוחב של 3 והקטנצ'יק הזה ידוע בעיקר כיעד מבוקש לחובבי צלילה.

מפת אתרי הצלילה סביב האי אוטילה

הרחוב הראשון לאורך החוף הוא הרחוב הראשי ואפשר למצוא כל מה שצריך- עשרות מועדוני צלילה, ברים, מסעדות, מכולות בגדלים שונים, שני כספומטים ובנק אחד. מספר פעמים ביום מגיע פרי שזה בעצם האוטובוס המקומי בין אוטילה לאיים אחרים או ליבשה.
את המפרץ הגדול בו אנחנו עוגנים, חוצות עשרות מנועיות של מועדוני הצלילה כשהן לוקחות איתן צוללים לאחד מהאתרים הרבים שסביב האי.
באוטילה כולם נוסעים בטרקטורונים, רכבי גולף או אופנועים וטוסטוסים. אין רכבים. הרחובות והסמטאות נקיות, אין זבל ברחוב אלא להיפך, כל כמה מטרים ניצבת חבית פלסטיק גדולה שמשמשת כפח זבל. איזו הקלה אחרי פנמה...




הנוף למפרץ בו אנו עוגנים





תרמילאים ישראלים לא חסרים פה, רובם עוצרים פה כדי לעשות קורס צלילה במהלך הטיול ממקסיקו דרומה. בהרבה מהמקומות אפשר למצוא כיתוב בעברית, ובשבילנו - שלא נפגשו עם מטיילים ישראלים כבר הרבה זמן, זה היה חידוש מרענן ומלהיב. 
נעמי ועדי עשו קורס צלילה כשהינו בקולומביה, קצת יותר מחצי שנה, והחלטנו שזו הזדמנות נהדרת בשבילן לצלול במקום חדש שאומרים עליו שהוא בין היפים. אז אחרי שתרנו בין כמה מועדונים בחרנו את האחד והן הצטרפו ל-4 צלילות.








בזמן שהן צללו, אנחנו חקרנו את הרחובות הצדדים כדי לקבל רושם מלא יותר על המקום. הסתובבנו בסמטאות וברחובות הצרים שבין הבתים של המקומיים, מצאנו את בית-הספר והמכולת השכונתית, גילינו את בית הקברות  שנקרא "גן הזכרונות" ומזכיר יותר גן שעשועים מאשר בית קברות וגם סתם ישבנו על ספסל בצל וצפינו בזואי משחקת עם שני ילדים בחוף.


הנוף ממקום העגינה. ברקע ההרים של הונדורס ביבשה

בית הקברות המקומי


אחד המקומות המיוחדים שנתקלנו בהם זו החצר של Jade Seahorse. בחצר אין פיסה שאינה מקושטת, לרב בפסיפס וזכוכית.
הגינה עשויה שבילים מתפתלים או מדרגות לא שגרתיות, אפשר לסייר בה ובכל פעם לראות משהו חדש שלא שמת לב אליו קודם.  כל כך הרבה רעיונות ופנטזיה במקום אחד.
פגשנו את ניל, שבשם הולדתו נקרא נפתלי, מורה לאומנות מארה"ב שעבר לגור פה לפני 10 שנים. מהר מאוד השיחה עברה להיות על ישראל, מסורת חגים והמשפחה שלו שחיה בגבעת זאב וקיבוץ דן. איש מעניין, אוהב ארכיאולוגיה והיסטוריה, שיצר את כל הצורות והצבעים האלה  במו ידיו.













וככה לקראת סיום, עוד משהו מעניין וחשוב- חיה פה איגואנה מסוימת שנמצאת רק באי הזה. הראש שלה מאורך והצבע שלה אפור כמו מלט ובאמת הכי קל לראות אותה נהנית מהשמש על ערמת לבנים או חומת בטון.