יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

חזרה לגרנדה

בטח יש לכם תמונה בראש. איזה כייף להם אלה, נוחתים בגרנדה, מחליפים לבגד-ים כבר בשדה תעופה, משנרקלים בים, משתזפים בחוף בתולי,  שטים ...שוכבים להם על הסיפון עם כוסית משקה, כמו שצריך- סרט של החיים...

צאו מזה, חברים! הגענו כמו חבורת נוודים, עמוסים בתיקים לעייפה, חום איימים, מזלנו שקרלוס חיכה לנו מחוץ לשדה, מלאך מחייך, תמיד נמצא איפה שצריך.




סופסוף הגענו לסירה. מרחוק אנחנו רואים את הדינגי מרוקנת מאוויר ומלוכלכת, תלויה מאחור בעצבות קורעת לב, אצות שהצטברו במדרגות, איפה שהמים נוגעים בגוף הסירה והכל לבן בטירוף השמש, כל המדבקות, השם של הסירה, הכל דהה בשמש.
מחייכים, נכנסים פנימה.

מהפכה! כשפטר עזב את הסירה, השאיר את כל התאים והארונות פתוחים, רוקן הכל על השולחן וריסס נגד חרקים אז אין מקום לדרוך. בכל זאת דוחפים קצת ימינה ושמאלה, הכל נראה מוכר אבל מלוכלך, יורדים לחדרים, קרלוס פתח חלונות עוד בבוקר ובכל זאת הריח של הזמן מחניק, נקודות עובש הצטברו, במיוחד במקלחות, הכל בבלאגן כי התאים של המיטות פתוחים והמזרונים מורמים ורק שאלה אחת מתרוצצת לי בראש: "איפה מתחילים?!"
יושבים, חושבים, אנחנו עייפים מדי כדי להתחיל משהו גדול. דואגים שלכל אחד יהיה מקום שינה מסודר פחות או יותר, משהו קטן לאכול ומחר- יום חדש.


מחר הגיע מוקדם בבוקר, השמש פה מאירה מוקדם... שכחנו.
אני מתחילה במטבח, כי הצבא לא יוכל לצעוד על קיבה ריקה, לזרוק כל מה שצריך, כמעט הכל, הבנות מתלבשות על החדרים שלהם, מנקות בעיקר עם חומץ, זה הכי טוב ללחות ועובש. פטר דואג להפעיל את השירותים, צחנת סרחון שאי אפשר לתאר, כאילו כל הדגים של הים מתים שם בפנים, מזל שזו לא העבודה שלי ...
מספיק  שירותים אחד ליום, עוד יום יומיים יטופלו גם האחרים. צריך לקנות גומיה למשאבה, לא ביג דיל, העיקר  שהמשאבה תקינה. איך להתפטר מהריח ??? חומץ אמרנו...
בלי דינגי אי אפשר לקנות את החלקים שדורשים החלפה, להביא מים, דלק וגז, אז הדבר הבא זה לנפח את הדינגי.
איזו הקלה... התנפחה יפה וצפה על המים.

כולם מחייכים, עוד כמה ימים של עבודה ואנחנו חוזרים לעניינים.

אחרי כמה דקות קריאה מבחוץ. אני יוצאת בבהלה ורואה את פטר מחזיק בחבל ועומד על המים.  טוב ,לא בדיוק על המים אלא על התחתית של הדינגי, כי דינגי אין. הדבק נפתח מסביב וכל האוויר בורח, כנראה השמש עשתה את שלה.
איך שהאוויר שלה יצא, גם שלנו נעלם וכל המצב רוח נהרס.
קרלוס שוב לעזרתנו ומלווה לנו דינגי עם משוטים עד שנברר עם עצמנו מה קורה.
בינתיים נערמות שקיות שקיות של זבל, של כל דבר, זה זמן טוב לעשות נקיון פסח בכל הסירה וכל עוד אף אחד לא מתמרד, אני מחלקת תפקידים ועושה רשימות של מבצע השתלטות צבאי על הבלאגן. כולם נרתמים ואף אחד לא מקטר, איזה כייף שיש בנות!
לפטר אנחנו מניחות, הוא בשליטה על הדברים הבאמת חשובים, בדיקת מנועים, טיפול בשירותים, לבדוק מה קורה עם האינוורטר שמסרב לפעול, העוגנים והשרשרת ולהעריך מה קורה מתחת למים, בכל זאת הסירה עומדת באותו מקום לא מעט זמן וגדלו עליה כל מיני גידולים.

ויש את עניין הדינגי, כמו אבן שרובצת על הלב , כשאני מספרת בטלפון לאמא שלי אז היא אומרת "אין לכם מזל אם הגינדי הזה", נכון .... זו כבר הרביעית שלנו... אבל אני מנחמת את עצמי שאת הקודמת גם לא ממש אהבנו. בכל אופן, ניסינו לבדוק לגבי תיקון אך נזק כזה לא מתקנים אלא קונים חדש. בירור בחנויות ודינגי חדשה עולה 3000€ , גדול עלינו...
עובר עוד יום שבו גילינו שגם המנוע של הדינגי לא עובד ואני אומרת לפטר "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה". למה ?! כי קצת קשה לדחוף קדימה כשאין מצב רוח.
בכל מקרה פטר יוצא בחתירה עם אחת הבנות לסניף צ'נדלרי הקרוב אליו הזמנו מגנים לחלונות, מגנים נגד גשם שרצינו הרבה זמן והזמנו אותם עוד כשהיינו בסלובקיה. אחרי כמה שעות חוזרים עייפים ושרופים מהשמש ללא המגנים, אף אחד בצ'נדלרי לא יודע על חבילה, אין שום דבר על שמנו, החברה המוכרת אומרת ששלחה, התשלום בוצע אבל מגנים אין.

השקיות ממשיכות להיערם, בגדים, צעצועים, ספרים וכל מיני חפצים. כל השקיות האלה תקועות במעבר וגם ככה החלל קטן ויש בלאגן, מטריף את רמת העצבים.  "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה!" אני אומרת לעצמי, הפעם בשקט, ומתחילים עוד יום של קירצופים ונקיונות.
קרלוס קורא לנו בקשר, הוא שמע שמישהו מוכר דינגי יד שניה וכבר דיבר איתו, אחרי שעה אנחנו נוסעים לראות אותה, לא משהו... אבל אם זה מה שיש אז ניקח... במקום סניף צ'נדלרי ואנחנו מחליטים לבדוק אם יש להם דינגי חדשה במחיר שפוי, המנהל מבין את העניין ובדיוק יש לו דינגי שחשב להחליף והיא פה בחוץ.
משהו טוב קורה... הדינגי ישנה אך שמורה ואנחנו סוגרים עיסקה תוך כמה ימים.
אז אתם רואים, לא הכל דבש וקינמון בקריביים. אבל זה קורה , לאט לאט.


כבר שבוע וחצי שאנחנו פה, הסירה כבר נראית כמו בית. את רב הבלאגן סידרנו, יש עוד דברים לסדר ולתקן, שום דבר לא קריטי אבל דורש טיפול בקרוב. לצערנו מגיני החלונות אבדו איפשהו בדואר ואנחנו עדין מנסים לברר מה לעשות עם זה. כבר התיישבנו יחד ותיכננו את המשך ההפלגה, מקווים לצאת לדרך בעוד כשבוע. את השקיות פינינו כתרומה לבית יתומים פה באי בעזרת זוג שמתנדב שם.





 אפילו הספקנו לבקר השבוע את חיה וברוך מבית חב"ד בגרנדה, שקיבצו את הילדים לפעילות בניית חנוכיות בסדנת קרמיקה מקומית.


הימים חולפים וכמה ימים לפני חנוכה מגיע הזמן להיפרד. ברוך, חיה, מענדי, מוסי ונחמה מוזמנים אלינו לביקור בסירה, אנחנו בקשר כל-כך טוב והינו אצלם עשרות פעמים ואיכשהו לא יצא להם כולם להתארח אצלנו. אף פעם לא בידיים ריקות, חיה מגיעה עם מגשים של סופגניות שנזללו בשמחה. כמו תמיד האווירה איתם נעימה ומשעשעת. אחת המשפחות שאנחנו שמחים שיצא לנו להכיר.




 עוד פרידה אחת נותרה. חברינו השוודים, קרלוס, לולה, פאקו ולונה באים לארוחת פיתות/לאפות ביתיות. איזה כייף לאכול יחד עם אנשים שפתוחים לטעמים הישראלים המתובלנים ושהכל טעים להם. התוכניות שלנו ושלהם לא ממשיכות באותה הדרך ומי יודע אם ומתי תהיה הפגישה הבאה, היה קשה להיפרד וכשהפלגנו עוד שמענו מרחוק את התקיעות של פאקו בקונכיה הגדולה מלוות אותנו כמו תקיעות שופר.

באופן כמעט סמלי נזכרנו, שבעצם הפעם הראשונה שאירחנו אותם אצלנו, היתה בדיוק בחנוכה לפני שנתיים.




יום שני, 20 בנובמבר 2017

סיכום סלובקיה

ביקור משפחה של שלושה שבועות הפך בלי כוונה לעשרה חודשים.
כרטיסי הטיסה חזרה לסירה בוטלו כשהבנו שנכון לנו להישאר קרוב להורים כשאמא של פטר סירבה להחלים לפני שבדקה את איכות הטיפול בכל אחד מבתי החולים ברחבי סלובקיה.

הזדמנות יוצאת דופן להכיר ולחוות את כל הזכרונות שפטר מספר לנו עליהם, לטעום מהנאות חיי העיר ולטייל בנוף האירופאי.
אבל לפני הכל, היזדמן לנו לחיות לצד ההורים של פטר ולא להסתפק בביקור של שבועיים פעם ב...




החיים בעיר מעייפים נורא, הגענו לקראת סוף החורף ומיד  שהסלובקים חששו שהנה מגיע האביב, הכריזו על סיום החורף. באותו הרגע התחילו שלל של פעילויות, פסטיבלים ותערוכות ברחבי העיר, הכל נגיש לכל מי שחפץ שלא להישאר בבית. לילה של מוזיאונים, כדורים פורחים, תחרות בניה עצמית של סירות ורפסודות, תערוכת פסלי חול, תחרות רכיבת סוסים אמנותית, שלושה ימים של תאטרון לילדים, הופעות מוזיקה ברחוב, ובטח שכחתי עוד כמה. למי שעוד נשאר זמן וגם כח אז הוא יכול לצאת לריצה, רכיבה על אופניים, רולרס או גלישה על סקטבורד וקורקינט. הסלובקים האלה חובבי ספורט וקשה לעייף אותם, אבל גם אנחנו לא נשארנו מאחור וציידנו את החבורה בשלל גלגלים למינהם.

במשך החודשים הבנות התנסו בלימודים בבית הספר המקומי, זואי בת ה-7 גילתה יכולת מדהימה לקלוט את השפה, נעמי ועדי התקשו להתמודד עם השפה ואחרי שלושה חודשים חזרו ללמוד בבית. התאפשר להן להשתתף בחוגים, לרכב הרבה על רולרס ולנסוע למחנה קיץ לבני נוער בהונגריה.
במשך השבוע מצאנו את עצמנו בשיגרה המאוסה של עבודה ולימודים, קניות וחוגים, אך בסופי השבוע יצאנו לטייל ברחבי העיר קושיצה או ביערות הירוקים האינסופיים.

סלובקיה ארץ טבע מדהימה, הררית ושופעת מרחבים ירוקים ומים זורמים בכל פינה. אין חובב טיולים שלא יתפעל מהרי הטאטרי המרשימים, צפיפות היערות והיופי של הטבע שמשתנה עם עונות השנה. ביערות שומעים ציפורים ואת ערימות עלים ששהצטברו על הקרקע וכעת מתפצפצים כשדורכים עליהם, אספנו פירות יער, איצטרובלים ופטריות ובכל מקום שצעדנו פגשנו גם מקומיים צועדים, מדינה כזו שיש בה הרבה מוזרים שאוהבים להלך, מבוגרים וצעירים בודדים ומשפחות, מדינה שמוטבעת בה תרבות של טיולים רגליים.










בימים אחרים שלא הינו משוטטים בעיר או בטבע, התפעלנו בכל פעם מחדש כמה כייף זה מקלחת חמה עם מים מתוקים זורמים בשפע, מיקרוגל שעושה הכל בשניות והאפשרות לדבר בטלפון עם המשפחה בישראל מתי שמתחשק. מהר מאוד גילינו את התנור בישול שפשוט עובד, שכל מה שאופים בו אכן נאפה, כזה שמכוונים לטמפרטורה מסוימת וזה ממש קורה, לא טריוויאלי בכלל אחרי התנור העלוב שיש בסירה שמשמש יותר כארונית אחסון מאשר מקור להכנת מטעמים, וכך בשעות היום הוחלפו סירים ומתכונים בין שני המטבחים, הסלובקי שאוהב תפוחי אדמה, כרוב כבוש, בצקניות וכיסונים והישראלי שמכין ממולאים, טחינה, שקשוקה ומפרום.










  
אין ספק שהחודשים בסלובקיה היו תקופה עמוסת פעילות שישארו ממנה הרבה זכרונות טובים.
הגענו לפני תחילת האביב, הקיץ חלף ושיאו של הסתיו כבר מאחורינו. אי אפשר להתעלם מחילופי העונות, כל הסביבה משתנה איתם, בסופו של דבר הגיע חודש נובמבר והיה נכון לנו לחזור לסירה, הבית שלנו.