יום שלישי, 17 ביולי 2018

קצת בית ספר אף פעם לא מזיק

אחד מהדברים הטובים בסגנון חיים הזה, זו האפשרות לעצור ולטעום מהחיים המקומיים. אולי לא לגמרי, אבל בערך. באיזשהו יום מגיע הרגע שאתה מהלך בין הבתים ולא מרגיש לגמרי זר, או שאתה מתחיל לזהות פרצופים ולדעת מי הבן של מי ואיך אחד קשור לאחר שבקצה הרחוב, זה נכון בעיקר לכפרים קטנים כמו פורטובלו.

כל אלה העלו בנו מחשבות כמה נפלא יכול להיות אם הבנות יצטרפו לבית הספר המקומי, יפגשו בילדים אחרים וילמדו קצת ספרדית על הדרך. 
בפורטובלו שני בתי ספר, כל אחד מהם מתפקד בבוקר לחלק מהכיתות ובצהרים לחלק האחר, הראשון גן-יסודי והשני חטיבת ביניים ותיכון והחלטנו לבדוק מה קורה שם.



ביקור קצר בבית הספר היסודי, היה חיובי מאוד ושלח אותנו להביא קצת מסמכים (תעודת לידה וצילום דרכון) ולקנות תלבושת אחידה לזואי. ראוי לציון שלא היתה להם בעיה בכלל שאנחנו לא תושבים מקומיים או שזואי לומדת בבית ואין לה תעודות מבית ספר קודם.




הביקור בבית הספר התיכון היה קצת יותר צולע. אף אחד מהמורים לא ידע אנגלית וקראו לאחד הילדים שבעבר התגורר בארה"ב ויכול היה לשמש כמתורגמן. המנהלת לא כל-כך ידעה איך לאכול אותנו והפתרון שלה היה לשלוח אותנו למשרד החינוך האזורי להביא אישור. 
לא נשברנו, וקיבלנו את האישור די בקלות מצוות הפקידות האזורי שהתעניין והיה יעיל ביותר. כנראה שאנחנו לא ההורים המוזרים הראשונים שמחנכים את הילדים שלהם בבית ואז מבקשים שיצטרפו לבית ספר בשפה זרה.
חזרנו לתיכון מנצחים עם הניירת, ויום למחרת נעמי ועדי הצטרפו לכיתה שביעית ותשיעית.

ההסעה לבית הספר יוצאת לדרך





מהשבוע הראשון ללימודים נוכל לספר שיש כמה דברים שנצטרך להתרגל אליהם, אין ספק שבראש הרשימה זו כמות הממתקים שהילדים אוכלים. זה לא רק שהם מביאים איתם ויכולים לקנות בקיוסק שבבית הספר, אלא שהמורים עצמם מחלקים גלידה וסופגניות שוקולד בשיעור! אותנו זה מעמיד על המשמר, במיוחד עם זואי הקטנה בחבורה, שאין ספק שרמת הסוכר שלה בדם עלתה בימים האחרונים.

מעבר לכך, הלימודים בתיכון מסתיימים בשעה שתיים-עשרה בצהרים, כל שיעור 35 דקות וחל בכיתה אחרת, כך שהילדים עוברים מחדר אחד לשני בתוך אותם 35 דקות. אתם יכולים לשער כמה זמן נטו נשאר לשיעור עצמו עד שמתארגנים וההמולה פוסקת. איפשהו באמצע יש הפסקה של 15 דקות, כנראה לארוחת בוקר, אך נעמי ועדי שמבלות את הימים הראשונים ללימודים במעבר בין כיתות וניסיון לקלוט מה קורה, מפספסות אותה כל פעם מחדש.



בינתיים כל יום שלושתן חוזרות מבודחות ומרוצות מכל הסיטואציה, ניצני הספרדית עוד לא ממש נשמעים אבל זה עוד יבוא... כייף לראות איך הן מסוגלות להשתלב ולא לעשות עניין מכל דבר. כמובן שהבהרנו להן שהן לא צריכות לעמוד בשום ציפיות, רק להנות מהחברה של ילדים אחרים ולהקשיב לשפה, ללמוד ספרדית.
 הילדים האחרים מקסימים ומקבלים את הבנות בזרועות פתוחות, לקחו אותם תחת חסותם ומתרגמים להן מספרדית לאנגלית עילגת, דואגים להריץ אותן מכיתה לכיתה בין השיעורים ולתחקר אותן איפה נולדו, איפה הן גרות, מה התאריך יום הולדת שלהן, הצבע האהוב עליהן, תחביבים ומה זה השרשרת צ'וקר הזו על הצוואר?!

שאלות של בנות...



יום שלישי, 10 ביולי 2018

בינתיים פורטובלו


כבר הבנו שנבלה בפנמה עד סוף עונת ההוריקנים שמסתימת בערך באוקטובר.
הסיבוב האחרון באיי סאן-בלאס הביא אותנו שוב לפורטובלו כדי למלא את המזווה. העיירה הקטנטנה הזו שמכילה שני רחובות וחצי, ממוקמת בקצה מפרץ צר ולפני 400 שנה היתה משמעותית לספרד כמקום מושלם למסחר ועגינה של אוניות.
מסביב לה נותרו חורבות של מבצרים וחומות מגן ובמרכזה כנסיה גדולה מדי לתושבים של היום, אך כנראה שבימים קדומים כינסה לתוכה לא מעט. בכנסיה פסל של "ישו השחור" שזוקפים לטובתו בפנמה הצלחות וניסים כאלה ואחרים ומאמינים פוקדים את המקום במיוחד כדי לראות אותו.לנו זה נחמד להסתובב מדי פעם בין הקירות הישנים של המבצר, אך הם אינם מתוחזקים או משופצים ולאט לאט הטבע מכלה גם אותם.





לג'ונגל כח אדיר. מהר מאוד מכסה כל דבר שנותר על הקרקע וצומח דרך סלעים וקירות, הצמחים גדלים אחד לתוך השני, מטפסים ונחרכים כך שאי אפשר לפלס דרך בהליכה דרכם. כל זה יחד עם הלחות הגבוהה שיש פה, לא משאיר לאורך זמן את הקירות עומדים ללא טיפול מתמיד. רואים את זה על הבתים המקומיים. הקירות עם הרטיבות ועובש שכובש לו כל מקום פנוי, מעלים תהיות כמה תחזוקה זקוקים הבתים פה ואיך בכלל מתמודדים עם חיים בלחות כל- כך יוצאת דופן (ללא מזגן כמובן).





אז יש לנו כמה מסקנות אליהם שמנו לב ...

ראשית, כולם מחזיקים ביד, בכיס או בתיק מגבת קטנה שמשמשת לניגוב זיעה. מנהג מבורך לדעתי, שהלוואי והיה מקובל בכל מדינה חמה. את המגבות האלה מוכרים בכל מכולת ליד הקופות, מצרך שכוללללללם ללא יוצא מהכלל משתמשים בו.

שנית, כל הבתים צבעוניים ונצבעים לעיתים קרובות. לא יודעת אם עניין הצבעוניות בהכרח קשור לעניין הלחות, אך בפעם אחת שחיפשנו צבע לבן, התקשינו למצוא בחנויות. שלל צבעי הקשת לא היתה בעיה לקנות, אבל לבן דווקא כן.

הדבר הבא, מושא קנאתי אני חייבת לאמר, זו הכביסה. מכבסים פה בטירוף, בבית או במכבסות שכונתיות. בכל מקום כביסה תלויה ליבוש ואפשר לראות מכונות כביסה שעומדות במסתורים מחוץ לבתים. בחנויות ניתן למצוא שלל אריזות בגדלים שונים ותוצרת חברות שונות של אבקות כביסה, ג'ל כביסה ומרככים לרב.




אז בין לבין שאנחנו תוהים בעניין הלחות והעניינים השוטפים, התגלה לנו שפורטובלו ישנו בית-ספר למוזיקה שמפעיל פרויקט חוגים ללא תשלום עבור ילדים שמעוניינים ללמוד נגינה, ריקוד או שירה.
בנות הרוטים התלהבו ונרשמו מיד לחוגי גיטרה, תופים וקלידים, מה שבערך קבע שכנראה נבלה דווקא בפורטובלו את התקופה הקרובה.