יום שלישי, 7 במאי 2019

איסלה מוחרס

איסלה מוחרס, מקסיקו. שמענו על האי הזה מבעלי סירות אחרות והגענו בציפיות גדולות, אבל גילינו אי קטן וממוסחר, מוכן ומזומן לתיירים שרוצים חופשה של שבוע שתכלול צריבת העור התיירותי הלבנבן לצבע ורוד-אדום, סיור באי הקטן ברכבי הגולף שמושכרים פה בשפע, אכילת נאצ'וס וטאקוס (חריף אש!) במסעדות ושתיה של דרינק פה ודרינק שם באחד מעשרות הברים שפזורים בכל מקום.










למרות זאת אנחנו פה כבר מחודש מרץ והתירוץ העיקרי שלנו הוא שאנחנו מחכים לרשיון של הסירה שפג תוקפו אחרי 4 שנים שהינו רשומים על דגל סלובקיה ועכשיו צריכה להגיע ניירת חדשה עם רישום במדינת דלוור, ארה"ב.
למה לא המשכנו עם דגל סלובקיה? כי זה היה תהליך חידוש מסובך ויקר יותר.
ולחכות במקסיקו... אין לזה ממש הגדרה של זמן.... אולי זה יקח יומיים ואולי שבועיים עד שהדואר יגיע.... ה-כ-ל  ז-ז  ל-א-ט  פ-ה...

ילדים של 4 סירות ורכב גולף אחד


בתחנת הדלק ממלאים מים

יפה באדום!

הבוקר מוקדש ללימודים

ככה מזהים סירות שגרים בהן

זואי מאכילה את השחפים

עדי בחנות ספרים קטנה ובה ספרים בכל השפות, אפילו מצאנו כאלה שבעברית

עם משקפיים חדשים, בדרך חזרה מהסופרמרקט



מעבורת ששטה בין איסלה מוחרס וקנקון

מדי כמה ימים אנחנו יוצאים למרכז התיירותי, עמוס חנויות שמוכרות אינסוף דברים צבעונים ויפים המיועדים למזכרות, אומרים שלום בבית חב"ד המקומי, מבקרים במכבסה, צוברים כמה ק"מ של הליכה לסופרמרקט הקרוב ,שנהפך לאטרקציה העיקרית עבורנו באי ובדרך פוגשים המון איגואנות שנהנות מהשמש.
את האיגואנות אפשר למצוא בכל מקום בהמונים. מכיוון שבאי אין להן שום טורף, הן שוכבות שמנמנות בשמש ומהלכות בניחותא בכל פיסת חוף, עשב או סתם מעקה בטון שאפשר להשתזף עליו. הן שונות במבנה מאיגואנות במקומות אחרים שראינו, הזן שחי כאן נקרא צטנוסאורה Ctenosaura. צבען חום או אפור עם פסים שחורים, וכשהן שוכבות ככה בשמש העור שלהן מבריק והפסים השחורים מנצנצים מהאור.


לא משנה הפוזה, העיקר כמה שיותר שמש

באחד הימים נסענו במעבורת לקנקון Cancun  העיר הגדולה הקרובה ביבשת, מרחק של 20 דקות שייט. קבענו תור למכון אולטראסאונד כדי להציץ לתוך העולם של זה שגדל לי בתוך הבטן. כולנו חיכינו למועד הבדיקה והבנות היו קצרות סבלנות, כך שבסופו של עניין התגודדנו כולנו בחדרון הקטן עם הרופאה שהראתה שלנו שהכל בסדר והודיעה נרגשות שיהיה לנו בן!
ומאז, יש לנו נושא שיחה קבוע כמה פעמים ביום, שמישהו מאיתנו מתחיל ב"טוב, ... אבל איך נקרא לו ?!" ואז ממשיכים בדיון רעשני שתמיד מסתיים בלי הסכמה עד הפעם הבאה שמישהו אחר מתחיל שוב "כן, אבל ... איך נקרא לו ?" וכך זה ממשיך בעוד פתקים ורשימות של שמות נתלים מסביב ולפחות פעמיים ביום ישנה הצבעה משפחתית בנושא.



יום שישי, 8 במרץ 2019

קאסה אזול Casa Azul

באחד מהימים האחרונים של חודש פברואר, כשכבר התחלנו להתארגן לעזיבה של גוואטמלה, החלטנו לנסוע לבקר את ג'רי בבית היתומים שבונה. כשטילפנו אליו לשאול אם נוח שנגיע, הודיע לנו בשמחה שסופסוף קיבלו, אחרי הרבה טרטורי בירוקרטיה, את שני הילדים הראשונים.

..אז בטח שנסענו לבקר!


ג'רי איש נוצרי מאמין אמיתי בעל חיוך כובש ולב של זהב, נולד בגוואטמלה אבל התחנך בארה"ב ולכן גם דובר אנגלית שוטפת. הסיפורים שלו תמיד מתובלים בחוויות מהשירות שלו במרינס, בפגישות עם צה"ל ובהפגנת הידע שלו בעברית.

לראשונה פגשנו אותו כשהתנדבנו לעזור במחנה ילדים שהוא ממארגניה וגילינו שגם יש לו לאנצ'ה עם מורה שעוברת בין הכפרים המבודדים שבריו דולסה ונותנת אופציה לילדים המקומיים המשיךך ללמוד. איכשהו החיים שלו ומשפחתו חברו יחד עם אלה של גייל, אמריקאית שחלומה היה לבנות בית לילדים נטושים, וכיום הוא ואישתו משמשים כהורים לילדים החדשים שקלטו, ובנם הוא אחיהם.

טניה וציור הקיר שלה בבית היתומים

 באחד מימי ראשון התארגנו משלחת מכובדת: חמשתינו מטעם הרוטים, טניה ושלושה מילדיה, עילאי, ארון וריצ'ל מ- Take Two  , דיון ואמו דארל מ- Dream Catcher two  ועוד חברה חדשה בשם מירטה.

עילאי, ארון ודיון מכירים היטב את הדרך אחרי שבמשך החודשים האחרונים הגיעו אחת לשבוע לחפור תעלה שתשמש למעגן של הלאנצ'ה. בתמונות עצמן אפשר לראות את העבודה הנהדרת שעשו וכמה הרבה חפרו תוך כדי מציאת שיטות איך לעצור את המים מלהציף את החפירה כל פעם מחדש.




המקום עצמו נקרא Casa Azul  קאסה אזול, או "הבית הכחול". שטח גדול בקצה הכפר, על קו המים של אגם איזבל Izabal  . האווירה רגועה, חצר מלאת עצים ונוף מהמם, מורגש שהמקום עשוי במחשבה תחילה כדי להטיב עם הילדים שיתגוררו בו. כל ילד שיגיע לבית יתומים מסוג זה בגוואטמלה, ישאר בו עד בגרות, לכל החיים בעצם. זה יהיה הבית שלהם. אין להם עתיד להיות מאומצים או להילקח לחיק משפחה אחרת.




בשעת הצהרים, הבנים עשו הפוגה מהחפירות ופתחנו שולחן של קומבינציית מטעמים. כל אחד הוציא מסלו מה שהביא וכך מלאנו את השולחן במגוון לא שיגרתי של מאכלים, שקשוקה, אבטיח, חטיף גבינה, לחם, מלפפונים, ספגטי ואגוזים. השקשוקה היתה אטרקציה אחרי שהעברנו הסברים איך לאכול אותה בניגוב עם הלחם (לא ממש הלך להם עם התהליך...) ובסופו של עניין הסיר התרוקן.



החזרה לריו דולסה היתה אטרקציה בפני עצמה. פטר נהג ברכב של ג'רי ואנחנו כולנו נדחקנו פנימה (מה א'כפת לי...קיבלתי פריווילגיה לשבת במושב הקדמי). כל הילדים נדחסו אחורנית בישיבה- עמידה, הגג מאחורה קופל והיתה אווירה של טיול שנתי אפילו כשחלק מהדרך היתה נסיעה בשביל עפר מאובק וקופצני.






יום חמישי, 28 בפברואר 2019

טיול משפחתי בגוואטמלה – אנטיגואה Antigua

אנטיגואה Antigua



הגענו לאנטיגואה Antigua  בנסיעה מאגם אטיטלן. קיבלנו הרבה המלצות על העיר הזו, כמה יפה היא וכייף להסתובב בה והינו צריכים לשלב את כל זה עם יום נסיעה לגוואטמלה סיטי כדי לסיים את עניין חידוש תוקף הדרכונים.

בהתחלה זה היה נראה לנו רעיון טוב, יום אחד באנטיגואה, יום אחד בגוואטמלה סיטי ואז לחזור לאנטיגואה לעוד יומיים ומשם לתפוס אוטובוס חזרה לסירה שמחכה לנו בריו דולסה. אבל, האמת היא ששיננו את התוכניות ואחרי הביקור בשגרירות בעיר הבירה כבר לא חזרנו לאנטיגואה.

הרגשנו שיום אחד שהיה לנו בטיול במרכז העיר, הספיק לנו. בתים צבעוניים נמוכי קומה, הרבה בתי קפה ועסקים קטנים. בעיר פזורות כמה חורבות ואתרים ארכיאולוגים, אבל לנו לא התחשק לראות מבנים ישנים וגם הבנות לא ממש נהנות מזה. וישנו כמובן טיול רגלי אל פיסגת הר הגעש הצמוד שהרבה מטיילים עושים ואנחנו החלטנו לוותר.

הלכנו לנו ברגל מהבית ששכרנו ועד למרכז העיר, הגענו לפארק שהוא קטן מידות ועמוס אנשים ומוכרים שנדחפים אליך כדי למכור ממרכולתם. מסביב פזורים ספסלים שהיו תפוסים כולם ויונים שמחכות לפירורים של משהו ממישהו. לא הסגנון שלנו.
הפארק המרכזי באנטיגואה

נכנסנו לכמה מבנים מסביב, ביקרנו בוזיאון הג'ייד Jade  שזו אבן חן מקומית, שתינו שייק פירות טעים וכמובן שנכנסנו לראות את השוק המקומי.
השוק צבעוני וצפוף דוכנים ואולי מהפנט למי שלא היה בשוק בצ'יצ'יקסטננגו. כאן המוצרים היו מוכנים לתיירים, עם המילה Guatemala  רקומה על כל פריט. עייפנו די מהר ויצאנו משם.

מוזיאון הג'ייד



לגוואטמלה סיטי יצאנו מוקדם בבוקר בנסיעה עם הרכב ושם החזרנו אותו לחברת ההשכרה. הפגישה שלנו בשגרירות יועדה ל-9:00 בבוקר ועוד לפני 11:00 כבר יצאנו עם דרכונים חדשים.
לפנינו היתה נסיעה ארוכה באוטובוס לריו דולסה ולא רצינו להתמהמה ולכן נסענו מיד לתחנת האוטובוס וקנינו כרטיסים לאוטובוס שיוצא בשעה 13:00.
בגלל עומסי התנועה הכבדים שבעיר, חברות האוטובוסים מצאו פתרון נחמד. מיניבוס לוקח את הנוסעים מאותה תחנה כ-45 דקות אל נקודה מסוימת שבה עוברים אל האוטובוס הגדול והממוזג, רכב מסחרי אחר לוקח את כל התיקים והציוד של האנשים אל אותה נקודה, ושם הם מועמסים לאותו אוטובוס גדול.
בגוואטמלה, חברות האוטובוסים הן גם חברות שליחויות ואין חברת דואר כמו שאנו מכירים, ולכן אנשים שולחים עם האוטובוס חבילות, שקים ותיקים מיעד אחד לשני.

מוכר פיצוחים בפארק המרכזי באנטיגואה 


רחובות במרכז העיר אנטיגואה


הנסיעה באוטובוס לוקחת 7 שעות. לכאורה זמן ארוך, אבל הישיבה נוחה, ישנו סרט ללא קול שמעסיק אותך כל הדרך לנחש מה השחקנים אומרים וישנה עצירה באמצע בצומת דרכים שאפשר לקנות אוכל ולנשנש בכל הדרך שנותרה. לא סוף העולם...