יום רביעי, 10 ביולי 2019

הכנות לתינוק שבדרך

יחד עם סיום התקופה שלנו באיסלה מוחרס שבמקסיקו, אנחנו גם מסיימים את רב ההכנות שלנו לקראת התינוק שיגיע. בלידות הקודמות לא היתי כל כך מודאגת שהכל יהיה מוכן מראש, אבל להתכונן בסירה לתינוק זה דבר אחר לגמרי.



שקלנו את האופציות והחלטנו שאת התינוק הזה נעדיף להביא לעולם בגוואטמלה.
אנחנו בתחילת עונת ההוריקנים והלידה צפויה בספטמבר, חיפשנו מקום בטוח שנוכל להישאר בו עם הסירה ואין ספק שהעגינה בנהר הריו דולצ'ה מושלמת לתקופה הזו.
בגוואטמלה סיטי יש שגרירות ישראלית שבה נוכל להוציא דרכון ליצור החדש וכן קהילה יהודית שתוכל לעזור לנו עם הסיוט של הברית מילה.
בעיר הקרובה לריו דולצ'ה, מורלס Morales, יש בית חולים פרטי בשם בטסדה Bathesda. מרחק של כחצי שעה נסיעה מהמרינה שנשהה בה. ביקרנו שם בחודש פברואר, לפני שעזבנו את גוואטמלה, הצוות ערך לנו סיור וסיפר לנו על השירותים שלהם. הדבר הכי מטריד בבית חולים הזה שאף אחד לא דובר שם אנגלית. פרט לאח אחד כל הצוות, כולל הגניקולוג, דוברים רק ספרדית. אני לא ממש רואה את עצמי סבלנית מספיק לנסות להבין מישהו כשאני עם צירים או לנסות להתבטא בספרדית העילגת שלי כשאני בסיטואציה של לידה, ולכן אנחנו חושבים שנצטרך למצוא מישהו דובר ספרדית ואנגלית שילווה אותנו כשיגיע הרגע.

סן חוזה, בית חולים נוסף במורלס

חדר ההמתנה בבית חולים בטסדה

חזית בית החולים בטסדה במורלס

ההתארגנות שלנו לגבי התינוק התחילה ברגע שהחלטנו איפה נרצה ללדת. בקנקון  Cancun שבמקסיקו היה קל להצטייד בכל הדברים הראשונים שנצטרך. התחלנו לצבור בגדי תינוקות, מוצצים, בקבוקים, שמיכות וכל מיני אביזרים קטנים שכבר הינו צריכים להיזכר מחדש בקיומם.
ישנם דברים שבמקסיקו לא נוהגים להשתמש, כמו לדוגמא חיתולי כותנה שלא ניתן למצוא בשום מקום (ואותנו שימשו לעשרות דברים בזמן שהיו לנו תינוקות), במקומם מוכרים מגבות קטנות שלא מכסות שום דבר.


עשינו גם שינוי בחדרים. עדי זכתה סוף כל סוף לישון באלכסון כשזואי עברה לחדר משלה, הארונות סודרו מחדש וכל הציוד שנרכש קופל אל תוך ארון שפונה לכבוד התינוק שבדרך, וכך יש לנו עכשיו ארון שנקרא "הארון של התינוק".
זואי מבסוטה בחדר משלה


בהמשך לכל ההכנות, אנחנו חוששים מאוד מתקופת הגשמים שבגוואטמלה, מהחום הבלתי נסבל בסירה כשנקשרים לרציף ומכל מיני מעופפים ביניהם יתושים שיביאו איתם את קדחת הדינגי ומלריה. המחשבה לעבור את החודשים האלו עם תינוק בן יום ובלי ים קרוב לקפוץ לתוכו להתקררות גרמה לנו לצייד את החדרים במאווררים, את הסלון במזגן נייד, בנוסף לרשתות והצללות שעוד צריך לתפור ובטח יעזרו להמעיט את מידת החום.


אז ככל שהרשימה התקצרה והבטן שלי תפחה, חלפו בינתיים ארבעה חודשים שעגנו באיסלה מוחרס במהלכם נסענו פעמיים לקנקון למכון אולטרה-סאונד Con Rad Mad  כדי לוודא שהתפתחות העובר תקינה. בשאר הזמן הינו עסוקים בשיגרה של לימודים, קניות, שחיה ואחר צהריים עם חברים.

Add caption


וכמה שקיטרנו בהתחלה על איסלה מוחרס … ת'כלס זו היתה תקופה לא רעה להעביר בה את חודשי ההריון.

יום שבת, 8 ביוני 2019

גרפיטי ותמונות קיר ממקסיקו


תמונות מגרפיטי וציורי קיר שמקשטים את קירות העיר קנקון Cancun ורחובות האי איסלה מוחרס Isla Mujeres במקסיקו.

לא צריך לספר ולהגיד הרבה, פשוט יפים כשלעצמם:













יום שלישי, 7 במאי 2019

איסלה מוחרס

איסלה מוחרס, מקסיקו. שמענו על האי הזה מבעלי סירות אחרות והגענו בציפיות גדולות, אבל גילינו אי קטן וממוסחר, מוכן ומזומן לתיירים שרוצים חופשה של שבוע שתכלול צריבת העור התיירותי הלבנבן לצבע ורוד-אדום, סיור באי הקטן ברכבי הגולף שמושכרים פה בשפע, אכילת נאצ'וס וטאקוס (חריף אש!) במסעדות ושתיה של דרינק פה ודרינק שם באחד מעשרות הברים שפזורים בכל מקום.










למרות זאת אנחנו פה כבר מחודש מרץ והתירוץ העיקרי שלנו הוא שאנחנו מחכים לרשיון של הסירה שפג תוקפו אחרי 4 שנים שהינו רשומים על דגל סלובקיה ועכשיו צריכה להגיע ניירת חדשה עם רישום במדינת דלוור, ארה"ב.
למה לא המשכנו עם דגל סלובקיה? כי זה היה תהליך חידוש מסובך ויקר יותר.
ולחכות במקסיקו... אין לזה ממש הגדרה של זמן.... אולי זה יקח יומיים ואולי שבועיים עד שהדואר יגיע.... ה-כ-ל  ז-ז  ל-א-ט  פ-ה...

ילדים של 4 סירות ורכב גולף אחד


בתחנת הדלק ממלאים מים

יפה באדום!

הבוקר מוקדש ללימודים

ככה מזהים סירות שגרים בהן

זואי מאכילה את השחפים

עדי בחנות ספרים קטנה ובה ספרים בכל השפות, אפילו מצאנו כאלה שבעברית

עם משקפיים חדשים, בדרך חזרה מהסופרמרקט



מעבורת ששטה בין איסלה מוחרס וקנקון

מדי כמה ימים אנחנו יוצאים למרכז התיירותי, עמוס חנויות שמוכרות אינסוף דברים צבעונים ויפים המיועדים למזכרות, אומרים שלום בבית חב"ד המקומי, מבקרים במכבסה, צוברים כמה ק"מ של הליכה לסופרמרקט הקרוב ,שנהפך לאטרקציה העיקרית עבורנו באי ובדרך פוגשים המון איגואנות שנהנות מהשמש.
את האיגואנות אפשר למצוא בכל מקום בהמונים. מכיוון שבאי אין להן שום טורף, הן שוכבות שמנמנות בשמש ומהלכות בניחותא בכל פיסת חוף, עשב או סתם מעקה בטון שאפשר להשתזף עליו. הן שונות במבנה מאיגואנות במקומות אחרים שראינו, הזן שחי כאן נקרא צטנוסאורה Ctenosaura. צבען חום או אפור עם פסים שחורים, וכשהן שוכבות ככה בשמש העור שלהן מבריק והפסים השחורים מנצנצים מהאור.


לא משנה הפוזה, העיקר כמה שיותר שמש

באחד הימים נסענו במעבורת לקנקון Cancun  העיר הגדולה הקרובה ביבשת, מרחק של 20 דקות שייט. קבענו תור למכון אולטראסאונד כדי להציץ לתוך העולם של זה שגדל לי בתוך הבטן. כולנו חיכינו למועד הבדיקה והבנות היו קצרות סבלנות, כך שבסופו של עניין התגודדנו כולנו בחדרון הקטן עם הרופאה שהראתה שלנו שהכל בסדר והודיעה נרגשות שיהיה לנו בן!
ומאז, יש לנו נושא שיחה קבוע כמה פעמים ביום, שמישהו מאיתנו מתחיל ב"טוב, ... אבל איך נקרא לו ?!" ואז ממשיכים בדיון רעשני שתמיד מסתיים בלי הסכמה עד הפעם הבאה שמישהו אחר מתחיל שוב "כן, אבל ... איך נקרא לו ?" וכך זה ממשיך בעוד פתקים ורשימות של שמות נתלים מסביב ולפחות פעמיים ביום ישנה הצבעה משפחתית בנושא.



יום שישי, 8 במרץ 2019

קאסה אזול Casa Azul

באחד מהימים האחרונים של חודש פברואר, כשכבר התחלנו להתארגן לעזיבה של גוואטמלה, החלטנו לנסוע לבקר את ג'רי בבית היתומים שבונה. כשטילפנו אליו לשאול אם נוח שנגיע, הודיע לנו בשמחה שסופסוף קיבלו, אחרי הרבה טרטורי בירוקרטיה, את שני הילדים הראשונים.

..אז בטח שנסענו לבקר!


ג'רי איש נוצרי מאמין אמיתי בעל חיוך כובש ולב של זהב, נולד בגוואטמלה אבל התחנך בארה"ב ולכן גם דובר אנגלית שוטפת. הסיפורים שלו תמיד מתובלים בחוויות מהשירות שלו במרינס, בפגישות עם צה"ל ובהפגנת הידע שלו בעברית.

לראשונה פגשנו אותו כשהתנדבנו לעזור במחנה ילדים שהוא ממארגניה וגילינו שגם יש לו לאנצ'ה עם מורה שעוברת בין הכפרים המבודדים שבריו דולסה ונותנת אופציה לילדים המקומיים המשיךך ללמוד. איכשהו החיים שלו ומשפחתו חברו יחד עם אלה של גייל, אמריקאית שחלומה היה לבנות בית לילדים נטושים, וכיום הוא ואישתו משמשים כהורים לילדים החדשים שקלטו, ובנם הוא אחיהם.

טניה וציור הקיר שלה בבית היתומים

 באחד מימי ראשון התארגנו משלחת מכובדת: חמשתינו מטעם הרוטים, טניה ושלושה מילדיה, עילאי, ארון וריצ'ל מ- Take Two  , דיון ואמו דארל מ- Dream Catcher two  ועוד חברה חדשה בשם מירטה.

עילאי, ארון ודיון מכירים היטב את הדרך אחרי שבמשך החודשים האחרונים הגיעו אחת לשבוע לחפור תעלה שתשמש למעגן של הלאנצ'ה. בתמונות עצמן אפשר לראות את העבודה הנהדרת שעשו וכמה הרבה חפרו תוך כדי מציאת שיטות איך לעצור את המים מלהציף את החפירה כל פעם מחדש.




המקום עצמו נקרא Casa Azul  קאסה אזול, או "הבית הכחול". שטח גדול בקצה הכפר, על קו המים של אגם איזבל Izabal  . האווירה רגועה, חצר מלאת עצים ונוף מהמם, מורגש שהמקום עשוי במחשבה תחילה כדי להטיב עם הילדים שיתגוררו בו. כל ילד שיגיע לבית יתומים מסוג זה בגוואטמלה, ישאר בו עד בגרות, לכל החיים בעצם. זה יהיה הבית שלהם. אין להם עתיד להיות מאומצים או להילקח לחיק משפחה אחרת.




בשעת הצהרים, הבנים עשו הפוגה מהחפירות ופתחנו שולחן של קומבינציית מטעמים. כל אחד הוציא מסלו מה שהביא וכך מלאנו את השולחן במגוון לא שיגרתי של מאכלים, שקשוקה, אבטיח, חטיף גבינה, לחם, מלפפונים, ספגטי ואגוזים. השקשוקה היתה אטרקציה אחרי שהעברנו הסברים איך לאכול אותה בניגוב עם הלחם (לא ממש הלך להם עם התהליך...) ובסופו של עניין הסיר התרוקן.



החזרה לריו דולסה היתה אטרקציה בפני עצמה. פטר נהג ברכב של ג'רי ואנחנו כולנו נדחקנו פנימה (מה א'כפת לי...קיבלתי פריווילגיה לשבת במושב הקדמי). כל הילדים נדחסו אחורנית בישיבה- עמידה, הגג מאחורה קופל והיתה אווירה של טיול שנתי אפילו כשחלק מהדרך היתה נסיעה בשביל עפר מאובק וקופצני.