יום שלישי, 15 בינואר 2019

מי פה מליונר ?!

בדרך שלנו פגשנו הרבה אנשים נפלאים, משפחת דדון זו אחת מהם. בעצם... טכנית לא ממש נפגשנו...אבל יעל פנתה אלינו לפני הרבה זמן כשגם להם נכנס הג'וק וניסינו לענות על שאלות ולתרום ממה שאנחנו יודעים ומפה לשם שמרנו על קשר בהתכתבויות.

בינתיים הם יצאו למסע משלהם וכרגע מפליגים באירופה. 
יעל הזו, חריפה וחדת לשון, פרסמה ב-7.12.2018 פוסט שמצא חן בעיני במיוחד. אז ביקשתי את רשותה והנה הוא לפניכם.
פוסטים נוספים שלה תוכלו לקרוא בדף הפייסבוק המשפחתי.

מחשבות לאחר חודשיים באיטליה.


"אז ככה..
אתחיל בכך שאין ספק כלל שאין בשום מקום קדושה כמו בארץ ישראל, קסם כמו בארץ ישראל ויופי כמו של ארץ ישראל.
אני משתדלת לתאר בפני כולם את ארץ הקודש הקטנה והמיוחדת שלנו שבה נוכל למצוא שלג, יערות, מדבר, מכתשים, אגמים, ימים ועוד בשטח כל כך קטן.

אבל… זאת היא ארץ ישראל ולא מדינת ישראל.
כי מדינת ישראל מנוהלת ע״י אנשים חמדנים ורעים והגופים המשלתיים במדינת ישראל מתנהלים כמו מאפיה.
וככה ממרחק לאחר שנלחמתי בכל הכח לשנות את אורח החיים שלנו ועברתי אינספור בירוקרטיות על מנת להגשים זאת אני מרגישה שאני רואה את הדברים בצורה מפוכחת יותר.
כי כשאתה חי בצורה שבה אתה נלחם לסגור את החודש ולשלם את המשכנתא שלך ושלל ההוצאות המטורפות אתה לא שם לב.
אתה עסוק מידי וטרוד מידי ועייף מידי.
אתה לא שם לב שאתה בעצם עבד.. לא השתנה כלום מאז שיצאנו ממצרים. רק האדונים התחלפו להם.
החלפנו את העבדות של פעם בעבדות מודרנית
ואנחנו עדיין כמו כבשים הולכים עם העדר בלי למחות בלי לנסות לחולל שינוי.
אנחנו עייפים מידי בשביל זה.

אני נכנסת כאן לסופר וקונה מכל טוב והסכום החודשי מסתכם ב2000 ש״ח לחודש למשפחה של 5 נפשות.
למה במדינת ישראל אני צריכה לשלם פי 3 מזה??
אני ממלאת דלק ברכב שלי בחצי מהסכום שאני משלמת במדינת ישראל. למה??
אני משלמת על עגינה במרינה הכי נקייה ומסודרת שראיתי בחיים שלי 840 ש״ח לחודש כולל חשמל מים ואינטרנט.
למה בישראל לוקחים 3000 ש״ח ??

למה?
ככה! כי אפשר! כי יש מי שישלם ואין מי שימחה וילחם.

כל היום מציפים אותנו בפרסומות והצעות להשקעות ומשכנעים אותנו לקחת הלוואות.
רוצים שנהיה תלויים.
תשאלו אנשים סביבכם שיש להם סכום יפה בחשבון (אם נשארו כאלה) איך הבנק מתנהל מולם. איזה שיחות טלפון הם קבלים מהבנק עם שיכנועים לקחת הלוואות בריבית נמוכה ביותר רק כדי לכבול אותם. למה? כי יש להם יותר מדי כסף בחשבון והעצמאות הזאת מלחיצה את הבנקים.

דבר נוסף שגילינו תוך כדי השיטוט הקצר שלנו בעולם זה שהיבואנים במדינת ישראל מרמים אותנו ודוחפים לנו את המוצרים הכי פשוטים וזולים כמותגים יקרים ונחשבים.

מי שהיה במקסיקו יודע שקורונה נחשבת לבירה הכי ירודה וזולה במקסיקו. הם קוראים לה שם ״שתן״.

ומצטערת לקלקל לכם אבל פסטה ברילה באיטליה זאת הפסטה הכי נחותה.. אה והיא עולה כאן חצי יורו לחבילה.

נדהמנו לגלות את העובדות המעצבנות האלו על המון מוצרים.

המון אנשים הרימו גבה כשהחלטנו לקנות יאכטה ולעבור לגור בה. 
שמעתי כל מיני שמועות עלינו..
שאנחנו מיליונרים..או שההורים שלי מליונרים ואני סתם מפונקת שקיבלה מהם את הכסף.. שבכלל זכינו בלוטו ועוד שלל רעיונות של אנשים צרי עין או צרי מוח.

אז תנו לי לחדש לכם.
אנחנו לא מיליונרים..
היאכטה שלנו עולה שליש ממחיר של בית בשומרון. יש לנו מתפיל מים, גנרטור רוח וגנרטור רגיל כך שאנחנו לא צריכים לשלם על מים וחשמל, מיסי ישוב ארנונות וכו.. ולרוב אנחנו משתמשים במפרשים כאשר אנחנו שטים ממקום למקום.
התקציב החודשי שלנו הוא שליש התקציב שנאלצנו להוציא בארץ.

אולי אתם בעצם המיליונרים?
שמרשים לעצמם לקחת משכנתאות והלוואות מעל  הפופיק.. כדי לקנות 4 קירות ב2,000000 ש״ח ויותר. ולעשות שיפוצים שעולים הון כדי לחיות בחלל יפה יותר שיספק לכם את התירוץ הנדרש לעבודה הסיזיפית שאתם עובדים בה.

אז אחים יקרים סליחה אם הרגזתי מישהו..
המטרה היא לעורר לחשיבה מחוץ לקופסא.
להפסיק ללכת אחרי העדר ולפעול למען עתיד הילדים שלנו.. לחנך אותם לעצמאות כלכלית אמיתית.

ונסיים את הפוסט בתודה גדולה לביטוח לאומי שהודיע לנו אתמול שמי שיצא לטייל בחו״ל אינו זכאי לקצבת ילדים יותר.
אבל.. כן חייב להמשיך לשלם את דמי הביטוח הלאומי והמיסים כרגיל.

לא נורא נשרוד.. קצבת הילדים היא רק 500 ש״ח בחודש. אנחנו לא דנמרק."


יום שני, 14 בינואר 2019

הספנה בריו דולצ'ה, גואטמלה

שלושה שבועות הינו בהספנה בRam Marina. חשבתי שנכנס רק לשבוע, לשייף, לצבוע והופ אנחנו כבר במים חזרה. זה לא קרה.



זה לא שהדברים הסתבכו יותר מדי, אבל כן זזו לאט. השיוף היתה המשימה הראשונה שארכה שישה ימים ארוכים, בהם כל הצבע שהיה לנו בתחתית הוסר לחלוטין עד לשכבת הג'לקוט ויצר ענני אבק כחולים, אפורים ולבנים שכיסו ולא אפשרו לנו לעשות כלום בנוסף. בהתחלה פטר חשב שיעשה את זה בעצמו, אבל אחרי יום אחד הבין במה מדובר ופנינו למרינה להזמין דרכם את העבודה.

את רב אותם ימים ראשונים העברנו במועדון הקטן שעומד לרשות הלקוחות, נהנים מהאינטרנט והמיזוג אוויר, ופגישות עם בעלי מקצוע אחרים כדי לבדוק מה האפשרויות שלנו.

ככה זה נראה בהתחלה...

ככה זה תוך כדי...

מתחילים צביעה עם צבע בסיס

אז מה עשינו שם?

אחד הפרויקטים הגדולים שהחלטנו להיכנס אליו הוא הגג קשיח שבקוקפיט. יש לנו קונסטרוקציית נירוסטה עליה היה חיפוי בד מתאים שעם השנים התיישן והוחלף לשלוש לוחות סטאר-בורד Star Board  .קנינו בזמנו בהתלהבות גדולה את הלוחות פלסטיק המיוחד הזה שעמיד בפני כל דבר וחשבנו שהנה נמצא הפתרון המושלם, אך לא עבר זמן עד שהודנו בפני עצמנו שהאיכות מעולה אבל המראה לא משהו...

פרוייקט אחר, היה תפירה חדשה של לייזי-בג ומגן לחלוץ, שניהם בעצם כיסויים למפרש.  קנינו בד סנברלה Sunbrella מבעוד מועד כשהיינו בפנמה וכעת הזמנו כיסויים חדשים, מושבים לקוקפיט ושקים לחבלים.

המדבקות שלנו גם הן אבדו תחת השמש והים והלבינו לחלוטין, ואם כבר מתעסקים באסטטיקה של גג, תפירות וצבע, אז חידשנו את עצמנו עם מדבקות שם וסמל.

אחרי שהשיוף הסתיים סופסוף, התחלנו בעבודה האמיתית של צביעת התחתית, בדיקה ובקרה של המנועים, טיפול בהגאים, ניקוי והחלפה של חבלים, שטיפת מפרשים, צביעה של הדינגי, החלפת שרשרת , צביעת עוגן, החלפת צינקים ועוד כל מיני....
כל יום התחיל עם אותה רשימה ארוכה של מטלות, כמה מהן נמחקות ועוד כמה נוספות.






צובעים את הדינגי עם צבע גומי מיוחד שיגן עליה מנזקי השמש

טוב, אז קצת נסחפנו עם האדום והחלטנו שגם לאסלות לא יזיק קצת צבע...

מדבקות שם חדשות


מפנקים גם את ההגאים

צוות ניקוי מפרשים

קצת על החיים תוך כדי במספנה

מיום ליום הבלאגן על הקרקע הלך והתעצם, כשאנחנו עולים ויורדים בסולם ומורידים עוד כלי עבודה או דברים שצריך למיין ולשטוף. הרגליים תמיד מלוכלכות, הסירה תמיד מלוכלכת וסמרטוטים נערמים בכל פינה.


זואי בנתה לה "חנות" של אבנים בכל מיני צורות ואפילו תלתה שלט במועדון בניסיון למכור אותם. בין לבין העבודה היומיומית בחנות, נהנתה לרכוב ברחבי המרינה על האופניים. תענוג שלא מזדמן בכל יום.



נעמי ועדי עזרו במטלות השונות, למדו במועדון או ביקרו חברים במרינה השכנה. אחת התעסוקות המפנקות בימים האלה היתה להנות ממקלחת של מים זורמים וחמימים. כל התענוגות האחרות מתגמדות ליד העונג שבמקלחת אחת שווה. (אלה החיים בסירה יבינו).
החלק הפחות כייפי, היה הביקור בשירותים. במיוחד בשעות הלילה, הצעידה הזו עד לשם וחזרה שגורמת לשינה לברוח, הפכה את הלילות לסהרורים ואת השינה ללא רצופה.

חייבים סיום עם אקשן


חוזרים למים!

אז סופסוף הגיע היום לרדת חזרה למים, פטר חגג יומולדת 50, קיבלנו את שנת 2019 ואנחנו הרגשנו מוכנים. עדין בלי גג ובלי כיסויים, אלה פרויקטים שנסיים בהמשך כשנהיה כבר על המים.

מגיע המנוף, מחברים את הרצועות ורגע לפני שהוא מניף אותנו לאוויר אנחנו רואים שהוא נצמד יותר מדי לגוף הסירה. אחרי שבדקנו שהכל בסדר המשכנו את הדרך עד למים והגיע הרגע להפעיל את המנועים. מנוע ראשון מניע מיד ללא תקלות, המנוע השני מקרטע ומסרב. אחרי כמה נסיונות גם זה מסתדר ומשחררים אותנו מהחבלים.
אנחנו מתחילים ברוורס, לצאת מהתעלה, בצד אחד תחנת דלק, בצד שני קשורות סירות. ואז אותו מנוע שובק חיים שוב. אנחנו מגנים עם הפנדרים על הסירה האחרת שהתקרבנו אליה למרחק נגיעה, פטר מנסה להמשיך ברוורס ולצאת מהתעלה הצרה.
לאחר כמה רגעים המנוע מניע אך לא מאיץ, אנחנו ממשיכים לתוך המפרץ וזורקים עוגן במקום בטוח ראשון.
בבדיקה מאוחרת יותר, נגלה שהכבל גז נקרע ונחליף אותו לחדש.

זה אף פעם לא נגמר...העבודות על הסירה... תמיד עוד משהו לשמור על ערנות מתמדת!

יום שני, 10 בדצמבר 2018

הדייגים של ליוינגסטון

אך, איזה מקום מפתיע... דווקא חששנו מהשהייה בליוינגסטון Livingston והציפיות שלנו היו נמוכות. לא אלאה אתכם בסיפורי החתמת הדרכונים שהיו לנו פה, קראתם מספיק בפוסט הקודם. רק אומר שזה היה ארוך, מתיש ויקר והמשיך את הסאגה הקודמת. אבל בסופו של יום סיימנו את התהליך בהצלחה.

סירות מקומיות מול ליוינגסטון

העיירה ליוינגסטון שוכנת בפתח נהר הריאו דולצ'ה Rio Dulce .הסחף מהנהר משפיע על העומק בכניסה הרדודה שמגיע ל-2.3 מטר בלבד ומושפע משעות הגאות והשפל, לכן הניווט בכניסה קצת מורט עצבים אך לא מסוכן בשום צורה. קראנו שהמקום סואן סירות דיג ולאנצ'ות (סירות המנוע המקומיות שמשמשות להסעה ולכל דבר בעצם) ולא נוח לעגינה, ולכן יש לצמצם את השהיה לכמה שעות שנדרשות ולברוח משם כל עוד אור יום.

מכיוון שהגענו ביום ראשון וחיכינו לבוקר הבא כדי לסדר את הניירת, כן נשארנו ללילה במקום, ובזכות זה הזדמן לנו לראות את אחת התופעות המדהימות שנחשפנו אליהן בעולם הזה ששייך לאנשי הים.

ליוינגסטון


הרחוב הראשי בליוינסון. מימין התור לבנק שנפתח באותה שעה

בריכת הכביסה הציבורית

לקראת השקיעה התגבר רעש המנועים מסביב והחלה תנועה ערה של סירות. כל דבר שיכול לשוט על פני המים התכונן. כל הגרוטאות החלודות שעגנו מול העיירה וחשבנו שאלה סתם אנדרטאות חסרות מזל, כולן התעוררו לחיים. על כל סירה שניים או שלושה גברים, לפעמים נערים צעירים ואפילו ילדים. לכל סירה רמפה מאחורה עליה מונחת רשת דייג ומעליה מוט מקושת שעליו תלוי פנס, אולי משמש לתאורה או כדי למשוך דגים.




מבט ממקום העגינה לפתח הנהר

במפרץ המולה גדולה של מנועים וסירות חוצות, ככל שמתקרבת שעת השקיעה עוד ועוד סירות יוצאות מהמעגן אל הים, סירות נוספות מגיעות ממקומות רחוקים יותר, מתוך הנהר או מהגדה הרחוקה וכולן עוזבות ויוצאות לאותו כיוון. ספרנו משהו כמו 40 סירות, מאולתרות ומורכבות בעבודת יד, חלקן משופצרות יותר, רובן בכלל לא. דייגים אמיתיים.

מעגן סירות הדייג המקומיות





כשהחשיך כבר אי אפשר היה לראות את רובן. חסרות תאורה ורחוקות מהעיירה לא ניתן היה לנחש שיש כל כך הרבה סירות דייג בים. איזה מזל שלא הגענו באמצע הלילה והינו צריכים להתמודד שלא להיתקל בצי הזה שמפוזר פה בחשיכה.
הניחוש שלנו היה שהן יחזרו באמצע הלילה, אז ליתר בטחון הדלקנו פנסים נוספים סביב הסירה, שלא יהיה מקום לטעות... אך הן לא חזרו ואנחנו ישנו בשקט.

כמו עם השקיעה, כך עם הזריחה. עם אור ראשון של הבוקר נשמעה המולת המנועים מתחדשת והסירות החלו חוזרות. תופעה מדהימה. מהאופק צצות עשרות סירות, כולן פניהן מיועדות לאותו מקום, מלוות עופות מים בכמויות עצומות. (איזה מזל שגם לא הגענו בשעות הבוקר המוקדמות...) אותם שקנאים, עגורים, קורמורנים ואחרים מקיפים את הסירות באוויר ומתישבים עליהן בתקווה לזכות בקינוח. לאנצ'ות שכנראה מגיעות לרכוש משלל הלילה, עוצרות את הסירות בכניסה כדי לברר מה יש להן. לא יאמן איזו פעילות ערה בשעה כזו של הבוקר.

חוזרים באור ראשון של הבוקר

סירות דייג החוזרות בבוקר לאחר לילה בים

עוד לפני שמונה בבוקר הכל נדם חזרה, כאילו לא היה ולא נברא. לפנינו היה יום ארוך של טרטור בין משרדים ותשלומים ובדרך ראינו קצת מהעיירה, אך מראה סירות הדייג שיוצאות בשקיעה וחוזרות בזריחה הרשים אותנו ולבטח נזכור דווקא אותו מכל היתר.
בכלל לא ציפינו, אבל זה היה מחזה מדהים ואם אותנו ישאלו על ליוינגסטון, אז דווקא כן נמליץ לעגון ללילה ואילו רק בכדי לראות את הדבר הזה.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

דרכונים בבקשה

ביום שני בבוקר נגשנו למשרד להחתים דרכונים ולצאת מאוטילה. בכל זאת, לא שכחנו שאנחנו בדרך לגואטמלה ולמרות שהאי אוטילה Utila היה טוב אלינו, אחרי כשבוע מיצינו את העניין והינו מוכנים להמשיך הלאה.
המשרד היה סגור. אופיני במקומות קטנים שהפקידה הולכת לאכול משהו או לאיזה סידור... .חזרנו לקראת הצהרים ומישהו במשרד ליד אמר שלא ראה אותה כל היום. הבנו שיום אחד כבר הלך, אבל לא נורא, בשביל זה חיים בסירה, יום יותר או יום פחות זה כבר לא הבדל גדול. רק שנגיע לגואטמלה לפני סוף השבוע, כי אצלם תהליך הרישום ארוך ובשבת וראשון מסובך עוד יותר.

מחתימים דרכונים ברואטן

למחרת ניגשנו שוב ואז הוסבר לנו שהגברת יצאה לחופשה (בת שבועיים!) והמחליף שלה, זה שהיה אמור להיות כאן אתמול חולה ואולי אפילו מאושפז בבית חולים!

שבועיים זה הרבה זמן אפילו אם חיים על סירה.

התייעצנו מה נוכל לעשות, הציעו לנו לקחת סירת פרי לאי השכן רואטן Roatan  (זה שממנו באנו) ולהחתים את הדרכונים שם. בירור קצרצר הביא אותנו לידיעה שנסיעה הלוך חזור בפרי עולה 50 דולר לאדם, לא מעט... ואם אנחנו חמישה אז בכלל זה לא נכנס לתקציב. כבר עדיף להפליג לשם עם הסירה שלנו למרות שכל כיוון יקח לנו 7 שעות בערך.

הפקיד במשרד השכן יצא מגדרו לעזור ואמר שהיה מתקשר לבדוק אם אפשר שרק פטר ייסע ולא כל החמולה, אבל נגמרו לו השיחות בטלפון ואם הינו מוכנים להטעין לו שיחות אז זה מה שהיה עושה. 
אז מצאנו את עצמנו צועדים אחריו לאחת החנויות ומשלמים 2 דולר כדי להטעין לו שיחות, חזרנו למשרד ואז הוא התקשר וקיבלנו תשובה שכולנו חייבים להיות נוכחים.

בכל זאת, חיכינו לבוקר שלמחרת (אולי המושיע יגיע) ולבוקר שלאחר מכן (אולי יהיו חדשות טובות) וביום חמישי הרמנו עוגן והפלגנו לרואטן.


ככה זה כשמישהו חושב לצפות בסרט לבד ולאט לאט מצטרף עוד מישהו סביב המסך

ידענו שהמשרד של האימיגריישן צריך להיות בקוקסן-הול Coxen Hole  ,עיר הבירה שנקראת על שם שודד-ים בן 17, אז עגנו קרוב לאוניות נוסעים הגדולות, הרי גם הן צריכות החתמת דרכונים כך שזה בטח בסביבה.

בבוקר למחרת, זה כבר יום שישי, איתרנו את המשרדים (שלשמחתנו עגנו מרחק 20 מטר מהם) וירדנו לחוף. הפקידים חזרו למשרד רק לקראת השעה 11:00 אחרי שקיבלו את אוניית הנוסעים המרשימה שהגיעה בבוקר, צבעונית ועם מגלשות מים על הסיפון העליון.
חיכינו בתור כדי לשמוע שאנחנו צריכים קודם לבקר במשרד אחר, רחוק יותר, אליו יש לנסוע במונית. אז זה מה שעשינו. חזרנו למשרד והפקיד ביקש שנשוב ב-13:30 אחרי הפסקת הצהרים. אז כמובן זה מה שעשינו גם הפעם.

כשחזרנו נשלחנו למשרד הצמוד כדי לרכוש את הזרפה שזה בעצם אישור מעבר בין מדינות וחזרנו אליו. הוא היה עסוק עם מישהו אחר להרבה זמן אז בינתיים התפנקנו במשרד שלו ושיחקנו משחק אסוציאציות, שכל אחד אומר בתורו את המילה הראשונה שעולה לו בראש אחרי ששומע את המילה של זה שלפניו.
(מזל שיש ילדים להעביר את הזמן)

כשהתפנה לטיפולנו והתחיל למלא את הפרטים, התברר שהטופס רישיון לסירה פג תוקף לפני שבועיים, לא שמנו לב בכלל וזה לא משהו שאפשר לפתור ברגע אבל כן מצריך הערה על הזרפה, וכך נשלחנו למשרד השכן בפעם השניה כדי לרכוש טופס חדש.

מסכות יפיפיות באחת מחנויות המזכרות

בשלב הזה כבר הרחתי שאנחנו לקראת סיום ונהיה די קר שם במשרד הקטן והממוזג, אז לקחתי את הבנות לעשות קניות בסופר הקרוב. אחרי כמה דקות פטר סיים את התהליך והצטרף אלינו.

כשהגענו לסירה כבר התקרב הערב ויחד עם ההכנות שלנו להפלגה שמענו את הצפירות של אותה אוניה צבעונית מוכנה ליציאה. עזבנו את המפרץ ביחד, אנחנו הקטנים מול הבניין השט הזה שעושה לנו גלים.

יוצאים לדרך ושומעים את הצופרים של אוניית הנוסעים הצבעונית

עושים פוזות וברקע אוניות הנוסעים שבמעגן
משטחים של סרגסום צפים על פני המים בדרך לגווטמלה


ההפלגה לגואטמלה היתה שקטה ורגועה, שני לילות והגענו הבוקר לליוינגסטון Livingston   , העיר בשפך הנהר ריו דולצ'ה Rio Dulce  אליו אנחנו רוצים להגיע. 
וכמובן, שהיום יום ראשון ושוב סוף שבוע... אז אנחנו מחכים למחר, נר ראשון של חנוכה, להחתים כניסה בדרכונים ולהיכנס פנימה לנהר הזה ששמענו וקראנו עליו רבות.

יום שישי, 30 בנובמבר 2018

אוטילה

צעד וחצי אחרי רואטן Roatan  נמצא האי אוטילה Utila , גם הוא שייך להונדורס. הממדים שלו מסתכמים באורך 12 ק"מ ורוחב של 3 והקטנצ'יק הזה ידוע בעיקר כיעד מבוקש לחובבי צלילה.

מפת אתרי הצלילה סביב האי אוטילה

הרחוב הראשון לאורך החוף הוא הרחוב הראשי ואפשר למצוא כל מה שצריך- עשרות מועדוני צלילה, ברים, מסעדות, מכולות בגדלים שונים, שני כספומטים ובנק אחד. מספר פעמים ביום מגיע פרי שזה בעצם האוטובוס המקומי בין אוטילה לאיים אחרים או ליבשה.
את המפרץ הגדול בו אנחנו עוגנים, חוצות עשרות מנועיות של מועדוני הצלילה כשהן לוקחות איתן צוללים לאחד מהאתרים הרבים שסביב האי.
באוטילה כולם נוסעים בטרקטורונים, רכבי גולף או אופנועים וטוסטוסים. אין רכבים. הרחובות והסמטאות נקיות, אין זבל ברחוב אלא להיפך, כל כמה מטרים ניצבת חבית פלסטיק גדולה שמשמשת כפח זבל. איזו הקלה אחרי פנמה...




הנוף למפרץ בו אנו עוגנים





תרמילאים ישראלים לא חסרים פה, רובם עוצרים פה כדי לעשות קורס צלילה במהלך הטיול ממקסיקו דרומה. בהרבה מהמקומות אפשר למצוא כיתוב בעברית, ובשבילנו - שלא נפגשו עם מטיילים ישראלים כבר הרבה זמן, זה היה חידוש מרענן ומלהיב. 
נעמי ועדי עשו קורס צלילה כשהינו בקולומביה, קצת יותר מחצי שנה, והחלטנו שזו הזדמנות נהדרת בשבילן לצלול במקום חדש שאומרים עליו שהוא בין היפים. אז אחרי שתרנו בין כמה מועדונים בחרנו את האחד והן הצטרפו ל-4 צלילות.








בזמן שהן צללו, אנחנו חקרנו את הרחובות הצדדים כדי לקבל רושם מלא יותר על המקום. הסתובבנו בסמטאות וברחובות הצרים שבין הבתים של המקומיים, מצאנו את בית-הספר והמכולת השכונתית, גילינו את בית הקברות  שנקרא "גן הזכרונות" ומזכיר יותר גן שעשועים מאשר בית קברות וגם סתם ישבנו על ספסל בצל וצפינו בזואי משחקת עם שני ילדים בחוף.


הנוף ממקום העגינה. ברקע ההרים של הונדורס ביבשה

בית הקברות המקומי


אחד המקומות המיוחדים שנתקלנו בהם זו החצר של Jade Seahorse. בחצר אין פיסה שאינה מקושטת, לרב בפסיפס וזכוכית.
הגינה עשויה שבילים מתפתלים או מדרגות לא שגרתיות, אפשר לסייר בה ובכל פעם לראות משהו חדש שלא שמת לב אליו קודם.  כל כך הרבה רעיונות ופנטזיה במקום אחד.
פגשנו את ניל, שבשם הולדתו נקרא נפתלי, מורה לאומנות מארה"ב שעבר לגור פה לפני 10 שנים. מהר מאוד השיחה עברה להיות על ישראל, מסורת חגים והמשפחה שלו שחיה בגבעת זאב וקיבוץ דן. איש מעניין, אוהב ארכיאולוגיה והיסטוריה, שיצר את כל הצורות והצבעים האלה  במו ידיו.













וככה לקראת סיום, עוד משהו מעניין וחשוב- חיה פה איגואנה מסוימת שנמצאת רק באי הזה. הראש שלה מאורך והצבע שלה אפור כמו מלט ובאמת הכי קל לראות אותה נהנית מהשמש על ערמת לבנים או חומת בטון.