יום שישי, 30 בנובמבר 2018

אוטילה

צעד וחצי אחרי רואטן Roatan  נמצא האי אוטילה Utila , גם הוא שייך להונדורס. הממדים שלו מסתכמים באורך 12 ק"מ ורוחב של 3 והקטנצ'יק הזה ידוע בעיקר כיעד מבוקש לחובבי צלילה.

מפת אתרי הצלילה סביב האי אוטילה

הרחוב הראשון לאורך החוף הוא הרחוב הראשי ואפשר למצוא כל מה שצריך- עשרות מועדוני צלילה, ברים, מסעדות, מכולות בגדלים שונים, שני כספומטים ובנק אחד. מספר פעמים ביום מגיע פרי שזה בעצם האוטובוס המקומי בין אוטילה לאיים אחרים או ליבשה.
את המפרץ הגדול בו אנחנו עוגנים, חוצות עשרות מנועיות של מועדוני הצלילה כשהן לוקחות איתן צוללים לאחד מהאתרים הרבים שסביב האי.
באוטילה כולם נוסעים בטרקטורונים, רכבי גולף או אופנועים וטוסטוסים. אין רכבים. הרחובות והסמטאות נקיות, אין זבל ברחוב אלא להיפך, כל כמה מטרים ניצבת חבית פלסטיק גדולה שמשמשת כפח זבל. איזו הקלה אחרי פנמה...




הנוף למפרץ בו אנו עוגנים





תרמילאים ישראלים לא חסרים פה, רובם עוצרים פה כדי לעשות קורס צלילה במהלך הטיול ממקסיקו דרומה. בהרבה מהמקומות אפשר למצוא כיתוב בעברית, ובשבילנו - שלא נפגשו עם מטיילים ישראלים כבר הרבה זמן, זה היה חידוש מרענן ומלהיב. 
נעמי ועדי עשו קורס צלילה כשהינו בקולומביה, קצת יותר מחצי שנה, והחלטנו שזו הזדמנות נהדרת בשבילן לצלול במקום חדש שאומרים עליו שהוא בין היפים. אז אחרי שתרנו בין כמה מועדונים בחרנו את האחד והן הצטרפו ל-4 צלילות.








בזמן שהן צללו, אנחנו חקרנו את הרחובות הצדדים כדי לקבל רושם מלא יותר על המקום. הסתובבנו בסמטאות וברחובות הצרים שבין הבתים של המקומיים, מצאנו את בית-הספר והמכולת השכונתית, גילינו את בית הקברות  שנקרא "גן הזכרונות" ומזכיר יותר גן שעשועים מאשר בית קברות וגם סתם ישבנו על ספסל בצל וצפינו בזואי משחקת עם שני ילדים בחוף.


הנוף ממקום העגינה. ברקע ההרים של הונדורס ביבשה

בית הקברות המקומי


אחד המקומות המיוחדים שנתקלנו בהם זו החצר של Jade Seahorse. בחצר אין פיסה שאינה מקושטת, לרב בפסיפס וזכוכית.
הגינה עשויה שבילים מתפתלים או מדרגות לא שגרתיות, אפשר לסייר בה ובכל פעם לראות משהו חדש שלא שמת לב אליו קודם.  כל כך הרבה רעיונות ופנטזיה במקום אחד.
פגשנו את ניל, שבשם הולדתו נקרא נפתלי, מורה לאומנות מארה"ב שעבר לגור פה לפני 10 שנים. מהר מאוד השיחה עברה להיות על ישראל, מסורת חגים והמשפחה שלו שחיה בגבעת זאב וקיבוץ דן. איש מעניין, אוהב ארכיאולוגיה והיסטוריה, שיצר את כל הצורות והצבעים האלה  במו ידיו.













וככה לקראת סיום, עוד משהו מעניין וחשוב- חיה פה איגואנה מסוימת שנמצאת רק באי הזה. הראש שלה מאורך והצבע שלה אפור כמו מלט ובאמת הכי קל לראות אותה נהנית מהשמש על ערמת לבנים או חומת בטון.



יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

המקום ממנו נשמעות שאגות אריה

רואטן Roatan , הונדורס. האי שבו נשמעות לקראת ערב שאגות אריה ובמשך כל היום נעירות חמור.

אמיתי.

מקום מוזר.


סביב המעגן מרינה קטנה, ריזורט ובר מסעדה, ממול אי קטן פרטי שמשמש לנופש. אחת לכמה ימים מגיעה אוניית נופש ענקית מלאת תיירים לעיר הבירה, ואותם תיירים מובלים לכאן כדי לבקר באי הקטן, לרכב על סוסים שחלק מהמסלול הולכים בתוך המים, להשכיר קייקים או לצאת לאחד מטיולי הצלילה הרבים שיש לאי להציע.




סוסים מובלים לגדה השניה לטובת טיול רכיבה

על קו החוף, בר מסעדה מושקע ויפה שמאחוריו חדרים להשכרה. זואי ואני הסתקרנו לברר לגבי החמור שאנחנו שומעות מהסירה את נעירותיו כל הזמן, וגילינו לצד החדרים אורוות וכלובים גדולים שבאחד מהם שכב לו אריה.
מה אריה עושה דווקא שם, זה לא ברור... כל כך לא שייך לכלום. כשחזרנו מופתעות למלצרית בבר, אז היא סיפרה שגם היה להם יגואר שגדל מגור קטנטן עד שנלקח ע"י השלטונות. בכל זאת, יגואר זו חיה מוגנת באזורים האלה. אבל אריה לא.

אז ככה בערבים שמנו לב שישנן דקות ארוכות ששומעים שאגות אריה בעודנו יושבים לנו בסירה.


לאחר שנחנו מהסופה שהביאה אותנו לרואטן וירדנו לחוף כדי להודיע למשפחה שכולנו בסדר, יצאנו לחפש תחנת דלק. ואז התגלה בפנינו הצד האחר של האי, לא זה המוצג לפני התיירים, לא האי המלוקק עם נדנדות אל תוך המים, אלא מעגנות רבות של סירות דייג ענקיות, ילדות בתלבושת בית ספר שוכבות על רציף עץ  נטוש, בתי נוטים להישבר הבנויים על עמודים סביב המים וקבוצת ילדים שספק משחקת, ספק מכינה לתבשיל איגואנה כרותת ראש.








ההבדל הקיצוני הזה לא נעם לי, בין הצד התיירותי לצד המקומי. אני יודעת שלא הסתובבנו מספיק באי הזה ואולי היתי יכולה לשנות את דעתי, אני יודעת גם שבמדינות כמו הונדורס, יש שוני גדול בין המעמדות, ובכל זאת באי הזה שדובר אנגלית שוטפת לצד הספרדית, היתה לי הרגשה שלהיות תייר זה להיות קצת צעצוע, כמו אותם תיירים שנשפכים מאוניות הנוסעים ומקבלים תמונה יפה של אתרי צלילה מרהיבים, אריה בכלוב ואי פסטורלי קטן שהוא בכלל פרטי.

מצאנו את תחנת הדלק, מוצבת בתוך אזור שמשמש לשיפוץ וכמוסך של אוניות משא. לפנינו עגנה אוניה שפרקה סחורה ומבטנה לא הפסיקה להוציא מכל טוב – ירקות ופירות, שתילי עצים, קרשים ועצים לבניה, שקים של מלט ופרות שהועמדו על קש.
פינקנו את עצמנו ואת המתדלק בארטיק והוא התעניין באוכל הישראלי ואיזה סוגים של פירות וירקות יש שם. פעם היתה לו חברה מבגדד ושמח להפגין התמצאות במה הן פיתות ואיך אוכלים פלאפל.

תחנת הדלק ברואטן





מתחנת הדלק יצאנו לכיוון האי הבא אוטילה Utila  . לפנינו מרחק קצר ,כעשר שעות הפלגה והרוח גבית ונעימה. כשהפלגנו לאורך החוף של רואטן בדרך החוצה ובשעות הבאות אחר כך, עוד הבחנו באוניית נוסעים שעוגנת בעיר, בניין ענק לבן בולט על רקע האי.

יום שלישי, 20 בנובמבר 2018

הסופה

שלושת השבועות האחרונים מאז עזבנו את פנמה היו אינטנסיביים וחלפו במהירות. 
אחרי תדלוק וניקוי התחתית מהברניקלס שנצמדו אלינו במשך העגינה הארוכה בפורטובלו, יצאנו לנו לדרך. לפנינו כ-10 ימי הפלגה אם נמשיך ישירות עד לריו דולצ'ה שבגווטמלה.



היומיים הראשונים היו סלחניים, הינו צריכים את זה כדי להיכנס מחדש למוד של הפלגה ארוכה. הרוח נשבה צפ'-מע' בעדינות ואנחנו התקדמנו במהירות 4 קשר לשעה ובלי מנועים. הרבה יותר טוב ממה שציפינו.
בלילות נעמי ועדי הצטרפו למשמרות לילה של שעה וחצי כל אחת, פטר החליף את המיטה בחדר בספת הסלון והמשכנו להתקדם לא רע, למרות שביום השלישי כבר קיבלנו תזכורות מסקוולים שהופיעו מדי פעם.
הסקוולים הם גוש רוחות חזקות ועננים אפורים וכבדים עם גשם. הם מגיעים מדי פעם, נודדים עם כיוון הרוח. בדרך כלל קל לראות אותם מרחוק, כי העננים האפורים מתחברים עם הים ובולטים על רקע השמים הבהירים. למרות שהם בדרך-כלל  קצרים, אי אפשר לדעת מה מידת החוזק של הרוחות בפנים ואנחנו משנים כיוון בכל פעם שמתקרב סקוול כזה כדי להתחמק ממנו. בלילה הסיפור קצת שונה כי לא ניתן לראות אותם מראש ואפשר רק לנחש, לפי משבי הרוח שמשתנים, שהם מתקרבים.

סנוניות שעצרו למנוחה


הימים הבאים עברו מתוך שיגרה, הפסקנו לעקוב והינו צריכים להסתכל מה התאריך כדי לוודא אם עבר יום. נמנמנו הרבה, הכנו עוגיות, קראנו, ציירנו, לפעמים ראינו סרט, פה ושם ראינו דולפינים ואף לא לוויתן אחד! נתנו לזמן לחלוף וקיווינו שנגיע מהר מהצפוי...

לאחר שבוע המצב קצת השתנה. בצהרים, בעודי שולחת יד למעלה לרשת תפוחי האדמה שתלויה לנו בקוקפיט הוכתי בקללת ה"צוואר התפוס". עד היום לא זכיתי לתענוג הזה ששלח אותי למיטה בהתכווצויות כאב משביתות אחת לשלוש דקות. עדי, המטפלת המסורה התייצבה למרוח משחות, לסדר כריות ולהקריא סיפור.
 כדי להנעים את הסיטואציה, הגיע סקוול אחד ולפני שנגמר כבר החל השני ומיד אחריו השליש וכך הלאה. כולם יוצרים רוחות וגלים שמטלטלים את הסירה ולא עוזרים להירגע, לא לצוואר התפוס ולא לקפטן שהכריז שאנחנו בעצם בתוך סופה.







כבר ירד הלילה והינו צפונית לאי רואטן Roatan שבהונדורס. הרוחות הלכו והתגברו ל-40 קשר וגלים נשפכו על הסירה. ממקומי למטה במיטה זה היה נשמע נורא, הסירה כמו תוף אחד גדול של צלילים. המים שמכים בגוף הסירה, החבלים שמתעופפים, רעש המנועים והחפצים שנופלים. בשלב מסוים ערימה של סירים התפזרה, תתארו לכם את הרעש שזה גרם.... אחר-כך התברר שזה התנור שהשתחרר והחליק לריצפה וכל התכולה שלו התפזרה.

הסיוט הזה נמשך כל הערב והלילה, מעורפלת מכדורים וכאב עליתי למעלה ויחד עם פטר הורדנו לחלוטין את המפרש הראשי ואת החלוץ צמצמנו למשולש קטנטן.
היה לנו רגע קטן לבד שם בחוץ, ברוח והגשם, אז אני שאלתי את פטר אם אני צריכה להכין אפודי הצלה ותיק נטישה, והוא ענה לי "תרגעי, הכל בשליטה!"
"הכל בשליטה?" אני מוודאה....
הכל בשליטה" הוא עונה.
לא יודעת למה, אבל מאותו הרגע נרגעתי.


הסלון היה במהפכה שקשה לתאר (מה שלא הפריע כלל לזואי לישון בנוחות על הספה, למחרת בבוקר היא תתעורר ערנית ועוד תשאל מה זה כל הבלאגן הזה), נעמי ופטר כבר היו סחוטים מעייפות ואנחנו החלטנו פשוט לסובב את הסירה ולתת לה לזרום עם הסופה. השעה היתה 04:00 כששניהם תפסו מזרונים על הריצפה ונפלו לתרדמה.

המשכנו להתקדם, בכיוון ההפוך, סביב האי רואטן, מנסים להקיף אותו ולהיכנס למעגן כדי למצוא מחסה. הרוחות נושבות חזק וגשם יורד כל הזמן גם כשמאיר אור היום.

חייבת לציין שיש יופי גם בזה, הים כסוף מהגשם השוטף והרוח מחליקה את הגלים. בתמונה הזו אין קצף לגלים וכל עוד זורמים עם הרוח, כלומר היא באה מאחורה, התנועה של הסירה הרבה יותר רגועה במים.

פטר התעורר אחרי שעה. ההתמודדות עם הרוח והגשם מביאה לאפיסת כוחות ובמצבים כאלה שינה של שעה בודדת שווה לשינה של לילה שלם. הוא המשיך להתמודד עם הסופה גם בכל היום החדש שהגיע ורק בשבע בערב הגענו סופסוף לכניסה למעגן.

ידענו מראש שהכניסה למעגן לא פשוטה, האי מוקף בריפים וישנו מעבר בינהם, צר ומפותל, שמוביל פנימה. חששנו מזה וזזנו ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מקום לזרוק בו את העוגן ולא להיכנס, הרוח החזקה והגשם מטשטשים את הראיה ולא הרגשנו נוח לקחת את הסיכון.
זה תמיד השלב שמשהו קטן צריך להתווסף כדי להשלים את החגיגה. הדובדבן שבקצפת. הרוח שיחררה את החבל אליו קשורים מצופי השחיה שלנו, ואלה השתלשלו למים והסתבכו להם שם בהגה והפרופלור וגרמו לאחד המנועים להעצר. זה נכון שבקטאמרן יש שני מנועים, אך לתמרן עם אחד זו משימה בלתי אפשרית.

זה בדיוק מה שהינו צריכים... 

אחרי נסיונות לא מוצלחים לשחרר את החבל והחלטה שאף אחד לא נכנס למים במצב הזה, כולנו סחוטים ועייפים, יודעים שהכניסה למקום מבטח כל כך קרובה ואין מקום עגינה אחר בנמצא, החלטנו שאם אנחנו עושים את זה במהירות, עם מנוע אחד בשוונג, אז יש סיכוי שמצליחים.
וזה מה שעשינו.

לא פלא בכלל שעם מנוע אחד, את הסיבוב האחרון לפני המעגן כבר לא הצלחנו לקחת בזווית הנכונה וזרקנו את העוגן איפשהו רק כדי לא להיגרר לשונית אלמוגים חמישה מטרים מאחורינו.
הרוח נושבת, הגשם ממשיך ואז מגיעה מנועית קטנה מאיפשהו, כנראה ראו אותנו נכנסים או שהיו בדרך וראו שאנחנו קרובים מדי לשונית. מהר נקשר אליהם חבל והם גררו אותנו אל מרכז המעגן. אני לא יודעת מה לאמר, התשלום ששמחו לקבל בטח לא הסביר ותיאר להם מה הם עשו בשבילנו.

מייבשים חפצים שרטבו



יומיים עברו עד שהתאוששנו וירדנו מהסירה אל החוף. כל הזמן הזה השמים היו בצבע אפור אחיד ולקח זמן עד שתכלת השמים בצבץ פה ושם ולאט לאט התפזרו העננים. עשה לי לחשוב על נוח והמבול, בטח הם ראו את האפור הקודר הזה כל יום מחדש כשפתחו את החלון להציץ החוצה. די מדכא...