יום שני, 30 באפריל 2018

זואי - 8

שלושה ימים ויותר לפני יום ההולדת שלי היתי צריכה לשחק ולהיות לבד כי כולם הכינו לי מתנות.
בכל פעם שעברתי ליד עדי, נעמי, אמא או אוצו  (אבא שלי) היתי צריכה לעצום עיניים ולא לראות מה מכינים לי.
במשפחה שלי, בכל פעם שיש לאחד מאיתנו יום הולדת, כל השאר יוצרים במו ידיהם מתנות וחושבים איך להפתיע אותו.


יום ההולדת התחיל כך ששתינו בבוקר שוקו וקפה ואחרי זה תלינו קישוטים: בלונים צבעוניים, סרט קישוט עם לבבות אדומים ופרצופי נייר שהכנתי בעצמי לפני המון זמן.


ביחד עם עדי, נעמי ואמא הכנו עוגה טעימה מביסקוויטים, פירות יער ופודינג שוקולד. ליקקנו את הפודינג שוקולד והפירות מהכלים שהתלכלכו ובדרך אכלנו גם ביסקוויטים טבולים בקפה.
ארוחת הבוקר היתה שונה ומיוחדת מתמיד עם לחם, דבש, חמאה וריבת תפוחים. את החמאה והדבש שמרנו ליום מיוחד שהוא יום ההולדת שלי.




בצהרים יצאנו לטיול בכפר ממיטופו בו כל הבתים עשויים מעלים וגזעים של קוקוס ויש להם סירות מגזע של עץ מגולף ומשוטים מעץ. בכפר הרבה ילדים וקצת הורים.
כשחזרנו היה כבר ערב. סידרנו שולחן יפה מאוד וחגיגי עם תשעה נרות צבעוניים. חתכתי מהעוגה וחילקתי לכל אחד וכולם אמרו שהעוגה טעימה. אחרי זה, אחרי שכולם סיימו את העוגה והיו מפוצצים, פתחתי את המתנות.











המתנה מאמא היתה סירה קטנה מעלי קוקוס צבעונית מאוד בשביל לשחק עם הבובות שלי.
אוצו הפתיע והכין לי חזיה מקוקוסים מקושטת בחרוזים צבעוניים.
מעדי קיבלתי בובה עם סקוצ’ים שאפשר להדביק עליה בגדים.
ונעמי הכינה לי צמיד בצבעי כחול ואדום שעליו כתוב את השם שלי באנגלית בצבע לבן.


יום ההולדת 8 שלי היה נהדר,היתי שמחה והיו לי חלומות נהדרים!

זואי.



  

יום ראשון, 29 באפריל 2018

ממיטופו

הכפר ממיטופו Mamitupu שוכן על אי במרחק נגיעה מהיבשה עליה שטחים של ג’ונגל אליהם יוצאים בבוקר הגברים בסירות וחוזרים לקראת הצהרים עם בננות וקוקוסים. כל אחד יוצא לחלקת האדמה שלו לאיסוף ולקטיף ללא צורך בסימון או בגדר מפרידה בין החלקות. נראה שיש הסדר בינהם איזו חלקה שייכת לאיזו משפחה וכנראה ההסדר הזה עובד טוב. הסירות המקומיות מגולפות מתוך גזע אחד ונקראות “אולו”, צורתן ארוכה וצרה ולכל אחד אולו כזאת משלו.








מיד אחרי שעגנו הגיע ילד בסירת האולו שלו והציע לנו לקנות “מולה” שהם בדים צבעוניים שהנשים המקומיות תופרות ואז הגיע אבא עם שני ילדים ואחריו עברו עוד כמה ונופפו לשלום. אחד מהם היה נציג הכפרבסירת האולו שלו שביקש תשלום עבור העגינה ועבור כל אדם שמעוניין לרדת לבקר באי.
 ברור לנו שכל אחד מנסה להרוויח משהו ובעיניים שלהם מי שמגיע עם סירה הוא מקור הכנסה בטוח. רק עושה לחשוב כמה מאמץ דרוש לאוכלוסיה כזו לשמור על היחוד שלה עם זה שהיא במגע בלתי נמנע עם החוץ.


להגיע לכפר ולשוטט ברחובות זה בעצם להיכנס לעולם אחר. הבתים עשויים ענפים ועלי קוקוס, בדרך-כלל מקיפים חצר שבתוכה עוד כמה מבנים דומים. כמה שהכפר קטנצ’יק, לרחובות ולמעברים אין היגיון ולמי שמבקר בפעם הראשונה קל להתבלבל.
הכפר נקי, שבילי העפר המפרידים בין הבתים ללא פסולת, בחצרות רואים כביסה תלויה  ומנגד לכל זה, בשולי הכפר פסולת של פלסטיקים, בקבוקים, שקיות וכפכפים שכנראה ברובה נסחפה מהים ובכל זאת היא שם כל-כך זרה ולא שייכת למראה הטבעי של המקום.








אחת מהבקתות הגדולות יותר היא בית ההתיעצות של הכפר שבתוכה שורות ספסלי עץ וכמה ערסלים, תושבי הכפר מתכנסים במקום לעיתים קרובות לדון בכל העיניינים שיש לדון בהם. מיד כשראינו ילדים בתלבושת אחידה וספרים, עקבנו אחריהם וכך הגענו אל בית הספר שהוא אחד ממבני הבטון היחידים בכפר. מנהל בית הספר הוא הדובר אנגלית היחיד שפגשנו, יצא לקראתנו בחביבות רבה, ענה לנו על שאלות וסיפר שבבית הספר לומדים כ-250 ילדים. לא מעט בכלל….


בית הספר בממיטופו


בית ההתיעצות בכפר


במשך היום פוגשים בכפר לרב נשים ופעוטות כי הגברים בדייג או בקטיף. לנשים לבוש ססגוני וערדליים עשויים חרוזים צבעוניים שהן עונדות מכף הרגל ועד לברך. ישנן כמה ביקתות המוכרות מצרכים וישנה חנות ליד הרציף המקבל את סירות האספקה שמגיעות לאי. החנות הזו מהווה את מרכז העיניינים וישנה תנועה רבה סביבה, בפתח יושבות נשים ומפטפטות בקול. העניין שלנו בהם ושלהם בנו היה הדדי. כולם נעצו מבטים, שלחו חיוכים וברכות שלום. אחרי שצילמנו אותן, אחת הנשים התלוננה וכעסה, וכך למדנו שלא כל כך מקובל לצלם את הנשים וכנראה שישנה שמרנות מסוימת שלא הבנו בהתחלה.



הצלחנו להשלים את המצרכים הבסיסיים הדרושים לנו באופן חלקי, בספרדית עילגת והרבה תנועות ידיים. מסתבר שקמח זה לא דבר טריוויאלי ולא הצלחנו למצוא באף אחת מהחנויות,שבכפר, סוכר ואורז הם פחות בעייתים. על פירות וירקות אין מה לדבר, הדבר היחידי שמכרו היו בצלים שנמכרו בבודדים.

יום שישי, 27 באפריל 2018

תמונות מהדרך בסאן בלאס

אנחנו שטים בין איי סאן בלאס בפנמה. אין הרבה יאכטות אחרות בדרך. רב הסירות שטות באיים המערביים יותר.
השמיים מעוננים כל הזמן, נראה שההרים ביבשה מעשנים, כמו שמיכה של עננים שפרושה קבוע על הגבעות והנוף נצבע בגוונים מהפנטים של אפור.






מאז יצאנו מקולומביה עצרנו  ללילה או שניים בכל מקום עגינה, המרחקים הקצרים בין האיים מאפשרים לצאת להפלגה בשעות היום ולהגיע למקום עגינה חדש לפני החשיכה. האיים מוקפים ריפים של אלמוגים ואנחנו רוצים להגיע כל עוד יש אור כדי להבטיח לנו עגינה בטוחה.
אחד מהמקומות עגנו בין איים קטנים של מנגרובה, שאלה שיחים גדולים וצפופים שגדלים במי ים ומושכים אליהם מיליונים של ברחשים שהחליטו שהריילינג מסביב לסירה זה המקום הכי טוב שיכול להיות לשינת הלילה שלהם.

משטר הרוחות לא קבוע ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נאלצים להפעיל את המנועים כי אין מספיק רוח להזיזאותנו. אף אחד מאיתנו לא נהנה מזה, הרבה יותר נעים להפליג עם הרוח ולא עם מנועים, אם בגלל הרעש מהמנועים ואם בגלל התנועה של הסירה במים שהרבה יותר טבעית ורגועה כששטים עם המפרשים.
מדי פעם יורדים גשמים, אנחנו בפיתחה של עונת הגשמים ובאחד הימים הצלחנו במאמץ משפחתי ללכוד קרוב ל- 100 ליטר מי גשם כל אחד תפס דלי או כל כלי אחר ויחד עם הלוכד גשם שהכנו לאחרונה, ההצלחה היתה גדולה.









מדי פעם אנחנו פוגשים את בני ה”גונה” GUNA שהם התושבים של איי סאן-בלאס SAN BLAS. יש מהם החיים בדרך כלל בכפרים, אך בודדים גרים בניתוק מכל השאר על אי בודד עם המשפחה שלהם בלבד. המציאות שלהם שונה כל כך משלנו וזה עושה לחשוב על ההרגלים שרכשנו ועל השוני שיש בינינו בגלל שאנחנו צריכים כל-כך הרבה סביבנו. הם חיים בביקתות מנימאליסטיות בלי חשמל, בלי גז, בלי מקום קרוב שבו יש אנשים, ברשותם רק סירת עץ ומשוטים, הרבה קוקוסים וים לדוג בו. 

התמונות שיש לנו מהמקומות האחרונים כאילו נלקחו מגלויות, בדיוק איך שמדמיינים איים בודדים-  חוף לבן והרבה וקוקוסים. מכאיבות ביותר הן התמונות בשקיעה...
 ובקיצור, אשים פה כמה תמונות ותבינו שבנוף הזה הכל נראה נראה יפה יותר, שליו יותר.