יום חמישי, 30 באוגוסט 2018

חגיגת יומולדת 13 בסופת גשם

הדאגה היחידה שהיתה לנו בשבת האחרונה זה שלא ירד גשם. בדרך כלל הגשם יורד במשך הלילה ובשעות הבוקר, ובערך בשעה 10 כבר השמש מחממת כל כך שכל תזוזה גוררת איתה זרזיף זיעה נוסף. כך ששמחנו להתעורר לבוקר יבש ולהוציא לפועל את התכנונים שלנו לפיקניק על החוף עם חברים.
בוקר טוב לילדת היום הולדת




הדבר היחיד שעדי העלתה בדעתה לבקש ליום ההולדת ה-13 היה כלב. לפטר ולי תמיד היו כלבים ועוד לפני שהיו לנו ילדים ידענו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו עם כלבים, רק שאז לא ידענו שתהיה לנו סירה ופה כלב זה נראה לנו יותר מדי גם בשבילו וגם בשבילנו, כך שהבהרנו לעדי שאת המתנה הזו לא תוכל לקבל אבל כן נוכל לחגוג עם כלבים, במידה ונזמין את הבעלים שלהם.
אז לקראת צהרי יום שבת של היומולדת נדחסנו כולנו לשני דינגים, סך הכל 4 כלבים ו-10 בני אנוש. אנחנו חמישה, בירגיט וריי ובנם מייק ושני הכלבים ג'נגל וקליטו, קריסטינה ונלסון ושני הכלבים אוצ'ון ואלזה.








כשיוצאים מהמפרץ בפורטובלו, מיד אחרי הסיבוב לפני הים הפתוח, ישנם כמה חופים קטנטנים שמגיעים אליהם מקומים ותיירים עם מוניות-סירות . הנסיעה לשם בדינגי ארכה כרבע שעה רטובה וקופצנית שבסופה הגענו לחוף קטן מוקף בג'ונגל, תפסנו לנו פינה, פתחנו מתנות ואכלנו מטעמים שהבאנו איתנו.




עדי קיבלה מתנות נפלאות מהחברים, קריסטינה ונלסון, נציגי איכות הסביבה באזור כולו, הכינו עבורה תיק מקרטון חלב ממוחזר וצמיד מפותחני פחיות. בירגיט וריי, אלופי הפיצה, נתנו לה תיק עשוי עבודת יד מקומית ושרשרת מיוחדת מזרע פרי ופינקו את כולנו בפיצה טעימה.
זואי הכינה לה קופסא מעוטרת מלאה בשוקולדים ונעמי סט צמידים, פטר צייר לה חולצה עם שיר וסמלים של הלהקה שאוהבת ואני הכנתי לה חולצה עם ציורים של כלבים.



לא קל למצוא רחת לוקום בפנמה...












הכל היה מושלם עד שהתחיל להיות מעונן והטיפות הראשונות סימנו לנו להסתכל אל האופק ולראות את העננים הכבדים שמתקרבים עם הרוח שהתחזקה עוד ועוד. הספקנו לכסות את התיקים לפני שאותן טיפות הפכו למבול של ממש וכולנו רצנו לתפוס מחסה. כל אחד נצמד לגזע עץ שהגן עליו חלקית, או לפחות פסיכולוגית כל אחד האמין בזה. מהר מאוד הינו רטובים כל כך והגשם המשיך להתחזק, נוצרו חבורות תחת העצים, כל אחד שהרגיש מספיק ספוג במים חשב לעצמו שהאחר אולי תפס גזע טוב יותר וככה התגודדנו בזוגות, שלישיות ורביעיות.


כולם נעלמו מאחורי העצים




זה נשמע מצחיק והאמת היא שצחקנו הרבה, ואפילו שרנו לעדי שירי יומולדת, אבל היה קר. להיות רטובים, כשהרוח נושבת והשמש מסתתרת הביא אותנו לרמת אומללות מסוימת שהחלה להתבטא ברעידות ואז החלטנו שאנחנו מוותרים על העוגה והמאפינס ובורחים חזרה הביתה.







העמסנו את עצמנו חזרה בדינגים, הים גועש והגשם עוד ממשיך, לכולם קר ורטוב, מוציאים מים שמצטברים בדינגי, נותנים למנוע להילחם בגלים ובין שפריץ מפה ושפריץ משם, פתחנו בשירה בציבור. האמת היא שעדי היא זו שהובילה והתחילה לשיר בצרחות מכל הרפרטואר הכי מופרע שלמדה ב-13 שנים האחרונות. לנו, מה שנשאר, זה ללוות אותה בצחוקים וקולות רקע בטירוף הזה.
הגענו חזרה לסירה. נחלצנו מכל הבגדים הרטובים והכנו לנו תה חם וטעים (כן, כן, בפנמה, תה חם), הוצאנו את קופסת המאפינסים, הוצאנו את הקצפת וגם את נטיפי השוקולד והשאר.... נתון לדמיונכם.



אגב, שכחנו להדליק נרות יום-הולדת.
אז בבוקר הדלקנו עם הסלט!



יום שני, 20 באוגוסט 2018

אנשים שעושים שינוי

אחרי כמעט חודשיים, אנחנו מתחילים לזהות פרצופים בכפר הקטן הזה ולדעת מי משפחה של מי, איפה הבית שמוכר דלק בבקבוקי מים ישנים, לזהות את האיש שמביא אשכול בננות שקטף מוקדם יותר בג'ונגל וגם גילינו כמה זה טעים לאכול מנגו בוסר חתוך בשקית ניילון עם מלח, לימון ואולי קצת חריף.


מקבלים אותנו יפה, תמיד בחיוך ובברכות שלום. נעמי, עדי וזואי מוכרות בבית הספר כילדות הזרות היחידות וככה גם קל לזהות אותנו כ"אמא ואבא של..." .
לדוגמא אתמול ליוויתי את הבנות לבית הספר בשעה 07:30 והלכתי למרכז הכפר, יש שם רחבה מרוצפת וספסלים וקליטה של WiFi , אחרי כמה דקות באה גברת אחת ומספרת לי שהמורה של זואי לא נמצאת היום אז בוטלו הלימודים והיא יכולה ללכת הביתה.
כשהגעתי לאסוף אותה, היא נשארה רק עם עוד ילדה אחת משחקות במסדרון וכל יתר הכיתה כבר התפזרו לבתים.
אז ככה זה פה- אם המורה לא מגיעה, הילדים נשלחים הביתה. בכלל, הלימודים הם לא מחייבים בכלל, רב השיעורים מתבטלים ובהרבה אחרים לא קורה יותר מדי ונדיר שיום הלימודים שאמור להסתיים ב-12:00 אכן נמשך עד הסוף.

אז אם חשבנו לשלוח את הבנות לבית הספר ולזכות בקצת שקט לעצמנו, זה לא הצליח לנו...






בין האנשים המיוחדים שאנחנו פוגשים, ישנו זוג יוצא דופן. הוא, נלסון, בחור מקומי עם הפנים הכי מחייכות ונעימות שנתקלתי בהן. היא, קריסטינה, בחורה צ'כית, שהגיעה כתיירת ולא מתכננת לזוז מכאן.
ביחד הם מנסים לשפר את איכות החיים בפורטובלו, לחנך לשמור על איכות הסביבה ולהראות לאחרים את האופציה בלזרוק זבל אל תוך פח אשפה ואולי אפילו להפריד משם את הפלסטיקים.
כל הפעילות שלהם נעשית בהתנדבות. הם הקימו חברה שנקראת Sembrando Cultura
כלומר "לשתול תרבות", וכוללת עשרות פחי אשפה צבעוניים שפיזרו בכפר, שיחות עם חברות מחזור, ארגוני איכות הסביבה והשלטונות ופעילות מקומית עם האוכלוסיה והילדים.
הרבה תעסוקה לזוג אחד שאכפת לו מהמקום שלו.







תמיד מעורר השראה לראות אנשים שהולכים בדרך שלהם ואוהבים את מה שהם עושים ואני כל כך מקווה שעם הזמן יקבלו פידבק מהסביבה שידחוף אותם להמשיך.
בינתיים, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים ועוזרים בציור על פחי האשפה שמפוזרים ברחבי פורטובלו ובהכנת שלטים שנתלים בימי מודעות שהם עורכים. הבנות אוהבות לבקר את קריסטינה ונלסון בביתם המטופח, מלא בקשקושי זנב של הכלבים, צמחיה וצבע, ולהרגיש מקום שיש בו גם צ'כיה, פנמה, ישראל, סלובקיה וגם ספרדית, עברית, צ'כית, אנגלית וסלובקית, הכל תחת קורת גג אחת.