יום ראשון, 20 במאי 2018

דיווח רטוב מאת עדי רוט

"גשם, רוח ולכלוך מעולם לא עצרו את משפחת רוט מלנקות" מדווחת עדי רוט, כתבת מיוחדת שפעם הייתה חיה חיים רגילים כמו הקוראים. בשבת, ה - 20 למאי, קבוצת ימאים יפיופים מיוחדים במינם, מקטמרן (אחת מהמפרשיות שנראות כמו שתי סירות מחוברות יחד) שנקראת "רוטים", לבשו בגדי ים ויצאו החוצה לנקות את היאכטה בגשם השוטף.
"זה היה כיף מוחלט," אומרת חגית, הקפטנית האמיתית של "רוטים" (למרות שלפי חוק, פטר הקפטן החוקי). "הצלחנו לנקות את הסירה, לעשות פעילות משפחתית ולהתקלח. הכל באותו הזמן!"





נעמי, האחות הבכורה מהשלוש בסירה, הודיעה (אפשר להוסיף, עם מעט גועל בקולה): "זה היה מעניין" אך במהירות לאחר מכן "זה היה נחמד אבל גם רטוב וקר."
עם מברשות אכזריות ביד, משפחת הרוטים ניקתה את הסירה יותר משעה. זואי, הצעירה והבלונדינית במשפחה, נשארה בפנים בגלל, לטענתה, שהיא ניקתה לפני כן. "זה היה מוזר ומצחיק" זואי ענתה לשאלה איך היה לצפות בבני משפחתה מנקים. אך היא גם הוסיפה מחוץ לשאלה "אבל לא הסתכלתי הרבה. פשוט סגרתי את הווילונות ורקדתי עם עצמי."




עם כוח לא יאומן ויכולת (אולי גם קצת ניסיון בנוסף) משפחת רוט ניקתה את הגג, קוקפיט (תוכלו לקרוא לזה מרפסת), רצפה ומדרגות של סירתם. "זו הייתה השגה משמעותית!" אמר פטר, עם תענוג מטריד בעיניו. "סוף סוף הגשמתי את חלומותיי האפלים ביותר! להוציא את הילדות שלי לנקות את הסירה בגשם!"
העבודה המעייפת הסתיימה בהצלחה לבסוף, שבה הסירה שבילתה כמעט שלוש שנים בחברת משפחת רוט (זה כשלעצמו נחשב שחיקת יתר) נראתה כמעט חדשה. היאכטה נראתה "לבנה להפליא" לפי תיאורה הקצר ביותר של נעמי.



דורשי הניקיון של רוטים בוודאי מקווים שהסירה לעולם לא תגיע למצב חמור שכזה שוב, לא כמו אוהבי הפוסטים שכנראה אין להם אותן תקוות כי אם לא הם יצטרכו לקרוא על חייהם ה"רגילים" של משפחת רוט בהפלגתם בעולם הגדול.

סיכום דיווח: "היה גשום כך שהרוטים נרטבו לשד העצמות."

נכתב על- ידי עדי.

יום חמישי, 17 במאי 2018

שגעון קופים, מאת עדי

אי פעם ראיתם קוף?… נכון יותר להגיד האם פגשתם קוף?
אני לא מתכוונת בגן חיות אלא פנים אל פנים. יכול להיות שלא ואם כן אז אני מניחה שאף פעם לא רדף אחריכם קוף, נכון? אבל למה למהר?! בואו נתחיל מההתחלה:

אנחנו בפוארטו לינדו Puerto Lindo בפנמה, עברנו לכאן מפורטובלו Portobelo לכיוון איי סאן בלס San Blas לסיבוב חוזר. עצרנו במרינה הקרובה כדי לסדר את הניירת שלנו שמרשה לסירה להישאר בפנמה, טיילנו קצת בסביבה, עברנו ליד ג'יפ  שמוכר פירות וירקות ו... לא התאפקנו וחזרנו לדינגי* עם שני אננסים, בננות ופלפלים (שמאוחר יותר הפכו לממולאים טעימים).
מול המרינה, עצרנו באי קטנטן מכוסה בשמיכת צמחייה ירוקה. ירדנו, קשרנו את הדינגי ופתאום, מבין העצים הרבים, ראינו יצור קטן, שעיר ושחור שכולנו מכירים בשם: קוף. הקופים במקומות אלה הם מסוג "שאגנים" Howler  שצרחותיהם נשמעות למרחקים ביערות שבהם הם חיים. מדי פעם, במשך היום אפשר לשמוע את שאגותיהם שנשמעות כמו ערבוב של שאגה, נהמה וצעקה.




המחשבה הראשונה שלכם למראה התמונות יכולה להיות "איזה חמוד", "איזה זנב ארוך" או משהו בסגנון אבל, כמו שאומרים "אל תסתכל על הקנקן אלא במה שבו". לצערנו, לא חשבנו על המשפט הזה ברגע שצילמנו את הקוף.
למה שנצלם את הקוף מרחוק? 
נתקרב קצת...
ועוד קצת...
אולי עוד טיפה?...
עוד שניה וזהו...
עוד טיפ-טיפונת...
זה קרה כל כך מהר. לפתע הקוף קפץ מהעץ אל קוף אחר שישב סמוך לו והיה נראה שתתחיל פה תחרות אגרוף שלא נראתה במאה השנים האחרונות, אך ברגע האחרון, כקוף אחד, שניהם החלו לרוץ ולרדוף אחרי אבא שלי, זואי ונעמי (שהיו הכי קרובים אליהם). אני יכולה בוודאות להגיד לכם שאף פעם לא ראיתי אותם רצים כל כך מהר! זואי צורחת כמו אחד מהשאגנים בראש, נעמי רצה כמו אנטילופה אחריה ואבא שלי (צוחק בהיסטריה,כמובן) אחרון.
אבל אין צורך לדמיין קרב אכזרי, הקופים סך הכל רצו להבריח אותם מהטריטוריה שלהם.




מאותו רגע אבא שלי הסתובב עם מקל גדול, ליתר ביטחון, ובדק אם הוא מרשים את הקופים בפוזה החדשה שלו שניסו לרדוף אחריו בכל מקרה. הוא הלך ליער בזמן שאמא, נעמי, זואי ואני נשארנו מאחור עם הדינגי למקרה שהקופים יחליטו לבדוק אם האננסים החדשים שלנו בשלים.
אבל התקלה המגוחכת שלנו עם הקופים לא עצרה בעדנו לצלם אותם שותים, מפהקים או סתם יושבים בצורה הכי קופיפית שיש.



לא נראה לי שנשכח את הקופים האלה בקרוב...

, עדי רוט.




* לקוראים חדשים שלא מכירים דינגי - זו סירה קטנה לשימוש בעגינה, שאיתה אפשר לשוט לחוף (תיקון קטן שהרבה טועים בו: זאת לא סירת הצלה! זה האוטו שלנו!)

יום שני, 14 במאי 2018

פורטובלו מפי נעמי

עגנו במפרץ חום המים, חסר הרוח של פורטובלו. מקום בו הבטיחו לנו אפשרות לחדש את מלאי האוכל, למלא גז, להוציא קצת כסף ולבצע רישום כניסה לפנמה. אז אחרי שנת לילה שהייתה הכרחית במיוחד לסקיפר העייף, ארוחת בוקר והכוונה קצרה מאוצו ("אם שואלים אתכן, באנו ישירות מקולומביה!"), יצאנו למשרד קטן בעיר, שם נרשמנו ובילינו זמן ממושך עם המכונה לטביעות אצבע, שהחליטה לא לעבוד למרות כל הנסיונות שלנו. 
אחרי שהפקידות התייאשו ווויתרו על הסריקה, ואחרי שהשתמשנו באינטרנט והתקשרנו לבני המשפחה שעדכנו אותנו בכל הרכילות שפיספסנו, עלינו על אוטובוס לכיוון הסופר. האוטובוסים בפורטובלו הם האוטובוסיי תלמידים הצהובים שרואים בסרטים אמריקאיים, עם שכלולים.
האוטובוס שבעבר היה פעם מסיע ילדים בארצות הברית, נשלח לפנמה כשהתחיל להתיישן. בפנמה הנהגים נתנו לרכב מייק-אובר שלם; שדרגו את המנוע, הרכיבו רמקולים, צבעו וציירו בצבעים, קישטו את אזור הישיבה של הנהג במדבקות, דגלים ובדים, עטפו את ידיות ההילוכים בדאקט-טייפ צבעוני והתחילו להשתמש ברכב כאוטובוס בין-עירוני.












בכל מקרה- עלינו לאוטובוס, מסתכלים מסביב ומצלמים כמו תיירים אמיתיים, ובילינו נסיעה של שעה (בערך), מנסים להבין מה הוא המקל הארוך שיוצא מהריצפה (ידית ההילוכים..).
באחת מהתחנות עלתה אישה עם השם של הסופר רשום על החולצה, הבנו שהיא כנראה עובדת בו ובדרכה אליו, ולכן כשהיא ירדה מהאוטובס מיד עשינו אותו הדבר.
נכנסנו פנימה, ובהתחלה אני בטוחה שנראינו קצת מבולבלים מהגודל. קצת שונה מהחנויות הקטנות באיים. אחרי שהשגנו עגלה גדולה, (וזואי לקחה אחת קטנה) אמא תפסה פיקוד וצעדה אל שורת המדפים הראשונים, ארבענו עוקבים אחריה בשקט...
אחרי כמה שניות, אוצו ועדי התחמקו מהקבוצה וזואי ואני עזרנו לאמא למצוא את הפריטים ברשימה הארוכה שהיא איכשהו זכרה, מדיי פעם מתרגמות בטלפון מילה בספרדית.
מדלגים על שעתיים וארבעים ושבע דקות (בערך) ועדי עומדת בקופה, מרוקנת עגלה עמוסה אחת וגוררת שניה עם ירקות מאחוריה, אמא ואני ממלאות שקים גדולים בקניות זואי מחבקת חוברת צביעה שקנו לה, אוצו מנסה לשכנע אותנו שאפשר להוסיף דברים לתיק שלו והקופאית מסתכלת קצת בשוק על כמות המוצרים שממשיכים להופיע על הדלפק.



 אחרי שנשאנו את השקים הכבדים החוצה והתפנקנו בשוקולד, עמדנו צופים בכמות עצומה של אנשים שמנסים להידחס לאוטבוס. האוטובוס היה נראה מלא, אז חיכינו לאחד הבא. גם האוטובוס הבא היה עמוס, אבל החלטנו שאי אפשר לחכות יותר, ועקבנו אחרי בחור שעזר לנו להעלות את התיקים ואת עצמנו מהדלת האחורית .
רגע? אמרתי להעלות? התכוונתי לדחוף, לדחוק, ללחוץ ולדחוס. כשפתחנו את הדלת היו כבר אנשים עומדים במעבר בין הספסלים, הבחור הזיז אותם והעלה את התיקים לריצפה. איש נחמד שישב ליד הדלת עזר לנו להעלות אותם ואת עצמנו, ואחר כך ראינו שהוא גם החזיק את אחד התיקים שלנו בין הרגליים ועוד אחד על הברכיים. הבחור הראשון דחף אותנו פנימה וסגר (איכשהו) את הדלת הגדולה, צועק לנהג שהוא הצליח במשימה של להעלות עוד חמישה אנשים ועשרה שקים לאוטובוס, ואפשר לנסוע.
אז שם עמדנו,בחום,עם מוזיקה בפול-ווליום מהרמקול שלידנו, לא מאד יציבים בין כל התיקים שעל הריצפה (אוצו בכלל עמד על רגל אחת), מחזיקים במושבים וידיות כדי לא ליפול, ומקווים שהנהג יתחיל כבר לזוז כדי שאוויר יכנס מהחלון. החום והצפיפות היו הבעיות הכי מציקות בנסיעה- כל עצירה התחלנו להזיע מחדש, וכל אוויר שנכנס פנימה עבר על לפחות שלושה בתי-שחי לפני שהגיע אליך, אז הריח גם לא היה משהו. הרגליים נרדמו לנו והיינו נואשים לשינוי תנוחה שלא היה אפשרי במיוחד בשביל אמא,עדי ואני, בגלל השיער של הקוקו שהבריש למישהו את הפרצוף עם כל סיבוב של הראש. לא היינו יכולות לאסוף אותו, לא היה מקום.






כמו שהבנתם-לא היה מאד נוח, אבל זו הייתה הלא-נוחות המצחיקה,כזאת שבכל פעם שיוצרים בה קשר עין עם מישהו, מתחילים לחייך .. ולמרות התיאור הלא-נחמד, זו הייתה חוויה נחמדה ומשעשעת, למרות שאני עדיין שמחה שהנסיעה לא הייתה יותר ארוכה.
אחרי חצי נסיעה התפנה הרבה מקום מאנשים שהשתחלו בתחנותמהדלת החוצה (האיש הנחמד אמר לנו להתראות כשהוא ירד), וישבנו בנוחות על מושבים עד שהגענו לתחנה שלנו, שם הרמנו את כל התיקים וסחבנו אותם לדינגי.
בבית אכלנו ארוחת ערב-קורנפלקס, לאף אחד לא היה כוח לבשל- התקלחנו וסידרנו את הקניות (לא בהרכח בסדר הזה) והלכנו לישון.

נעמי

יום שלישי, 8 במאי 2018

יום לא צפוי בכלל

במשך כל היום של ה- 7.5 הפלגנו על מנוע באיטיות נוראית, לאט כל כך שכבר חשבנו שמשהו לא בסדר. המים מסביבנו עומדים. הים נראה כמו משטח אחד גדול ושטוח, ללא גלים ורוח. השבשבת רוח לא פועלת, המד רוח מראה מספרים עלובים שלא עוברים את החמש, ברגעים מסוימים אפילו נצפה בצג אפס.
יחד עם הצלילים של המנור והמפרשים שנמצאים בהמתנה למשב שאולי יגיע, זו היתה סצנה שהיתה יכולה להילקח מסרט מערב פרוע (אם לא היה הים מסביב(.
עלתה בנו המחשבה שאולי יש זרם מסתורי נגדי לכיוון ההפלגה שלנו, כי אמנם אין רוח אבל לא יכול להיות שגם עם מנועים אנחנו זזים במהירות של לא יותר מ-2 קשר, או אולי שתפסנו איזו מלכודת שמאיטה אותנו, אך המים שקופים ולא ראינו שום דבר חריג.  ניסינו להפליג עם מנוע אחד ובכך לחסוך בדלק ובשחיקה של המנועים, אך הסירה סטתה מהמסלול ולא הצליחה לשמור על הכיוון כשאין מנוע שני שמאזן.
כל זה הביא אותנו למסקנה שישנה בעיה במנועים, משהו שאנחנו כרגע לא מצליחים להבין ועדיף להגיע במהרה למקום עגינה לפני שיחשיך או לפני שנחסל את כל הדלק לגמרי.

היה לפנינו מסלול של 60 מייל עד פורטובלו ואם נמשיך כך אז הדלק לא יספיק לנו להמשך הדרך, עשינו חישוב מחדש והחלטנו למצוא מקום ללילה. הגענו בחשיכה למפרץ רחב עם הרבה גלים וזרקנו עוגן, פטר ואני יצאנו עם פנס לבדוק מה אפשר לעשות ואיך אנחנו מאלתרים פתרון לבעיה במנוע שאנחנו אפילו לא יודעים מה היא. באור הפנס גילינו בצד הימני חבל ארוך שמשתרך לתוך המים, משכנו ומשכנו ומשכנו ואיתו עלה עוגן ומצוף וחבל נוסף שעבר מתחת לסירה לצד הימני ובעודנו מושכים ומושכים ומושכים התברר שהחבל קשור לרשת דייג ארוכה שמשתרכת עד אי שם למרחק שכבר לא יכולנו לראות ובסופה ,סביר להניח, עוגן נוסף.
 מבולבלים ולא מבינים איך דבר כזה יכול לקרות דווקא עכשיו שיש לנו עניין עם המנועים, החלטנו שבאור יום נצלול לבדוק מה קורה שם למטה ובטח זו רשת שנתקלנו בה בכניסה למפרץ לפני העגינה ולא הבחנו בה בגלל החושך, ואין לה קשר לבעיה שבמנועים.

בחמש לפנות בוקר נשמעו צעקות מבחוץ ורעש של סירת מנוע. יצאנו כדי למצוא שני אנשים בסירת דייג מנופפים לנו ומצביעים על הרשת ומסבירים לנו שזו העבודה שלהם, ואיפה המצוף? וכבר כמה שעות שהם מחפשים...
 פטר לא חשב שזו ההשכמה שתהיה לו אבל מצא את עצמו קופץ למים בחברת הדיג, צולל ומנסה לשחרר את הרשת והם מושכים אותה למעלה לסירת הדייג בעוד הסירה שלנו מתנדנדת לו מעל הראש, עולה ויורדת בסוול הגלים שמתקבצים ונדחפים למפרץ מתוך הים.
לקח קצת זמן אבל הרשת והחבל שוחררו כמעט בשלמותם ולא נגרם לנו כל נזק לסירה. הדייג ניסה לדרוש כסף עבור השעות עבודה שאיבד ובסוף החליט עם עצמו שעדיף לשמוח שבכלל מצא את הרשת ועוד יותר שפטר הצליח לשחרר את הסבטוחה בלי שקרע את הרשת הארוכה והודה לנו בכך שזרק לנו לסירה שלושה דגים .

הפוסט הזה מתארך, אבל זו באמת היתה חוויה של יום אז עוד קצת ...

יצאנו מהעגינה למקום אחר קרוב שמסומן במפה כתחנת דלק, היום הקודם הביא אותנו לתחתית כמות הדלק ואם מחכה לנו עוד יום ללא רוח אז עדיף שלא ניקח את הסיכון להמשיך ככה. בדרך הפעלנו מנועים וכשראינו שהמהירות כעת סטנדרטית, ירד לנו סלע מהלב והתרוצצו לנו אלף מחשבות איך יתכן שכל הדרך סחבנו את הרשת הזו ולא  יכולנו להבחין בה עד לרגע העגינה.
המקום שבו תחנת הדלק זו הנקודה האחרונה בה מובילים סחורות במשאיות וממנה מעמיסים סחורה על סירות אספקה מקומיות שיוצאות לכיוון איי סאן בלאס והמקומות המבודדים יותר במדינה. כשהתקרבנו נחשפה בפנינו הכניסה הלא סמפטית, צרה, רדודה, ועם שני ריפים בצדדים. הדבר המעודד היה הסירות שבפנים והמחשבה שאם הן נכנסו אז בטח גם אנחנו נצליח.





הסירות עשויות עץ, מורכבות מלוחות מאולתרים שמרורכבים במקום אלה שהתיישנו, קשורות אחת לצד השניה כי המקום הקטן לא מאפשר אחרת. נכנסנו וקיבלנו הנחיות בצעקות מעובדים שבסירות איפה לעבור ואיפה לא כי המיםעכורים ורדודים אפילו לסירה שלנו, שהשוקע שלה 1.5 מטר מתחת למים. וחוץ מזה, מסתבר שהתחנת דלק זו לא תחנה לסירות שאפשר ממש להיקשר אליה, אלא תחנת דלק רגילה של רכבים בכפר הקרוב.
אחת הסירות שראתה שאנחנו מסתבכים עם עצמנו הזמינה אותנו להיקשר אליה כמו כל השאר, וזה מה שעשינו. לא נראה לי שהרבה יאכטות מגיעות לחור הזה בסוף העולם ומיד יצאו העובדים מחוייכים להגיד שלום וכולנו הינו על הסיפון נלהבים מההרפתקאה כי בכל זאת זה לא משהו שקורה כל יום לא לנו וגם לא להם.
המקום כולו מזוהם כראוי למקום שינוע, טיפול בסירות והעברת סחורות. זבל בכל מקום, מים מלוכלכים, רציפי עץ שבורים והכפר הצמוד כמו אזור תעשיה קטן רק עם בתים פרטיים, אבל אנחנו במצב חירום ולכן הצטיידנו בג’ריקנים בחיפוש אחר התחנת דלק הקרובה.

אחרי  כמה שעות שעברו מאז שהגענו ועד שהשגנו את הדלק, הכל התחיל כבר להראות נחמד יותר. במכולת הקרובה קנינו בירות להודות לשכנים בסירה הצמודה ועזבנו למקום עגינה סמפטי יותר לבלות את הלילה.
















לא רחוק נמצאת מרינה Green Turtle Cay, ולפני הכניסה אליה אפשר לעגון ויותר חשוב, להיכנס למים ולהתקלח אחרי היום הארוך הזה. אז ממש לא היה איכפת לנו, לא מהסוול שמנדנד אותנו ולא מהמופע שאנחנו נותנים בפני היושבים בבר ממול.



פתאום עלה מולנו בקשר מנהל המרינה, והזמין אותנו להתארח אצלם ללילה ללא תשלום במקום לעגון בחוץ. אחרי שניה וחצי של מחשבה, קפצנו על ההצעה, נקשרנו לרציף במרינה בו יכולנו להשלים את הדלק החסר לנו, לקבל מים ולהנות מהמרינה הקטנה והיפה הזו שנפלה עלינו ככה בלי תיכנון בכלל. התפנקנו לנו בערב עם משקאות בבר שבמקום ובבוקר עשינו טיול רגלי בחוף הביזארי שמסתתר מאחורי המרינה.
זה מה נקרא, יום לא צפוי בכלל!