יום שני, 15 בפברואר 2016

מישהו שכח את הדלת פתוחה

מישהו שכח את הדלת פתוחה. זו הייתה ההרגשה כשהגענו לקרנבל בקריאקו.
על הקרנבל שמענו רק כמה ימים קודם והגענו ל"שיא" האירועים שחלו ביומיים האחרונים. פרט לאחר הצהרים האחרון בו היתה תהלוכה עם מוזיקה ובגדים ססגוניים סטייל הקרנבל בריאו, האירועים האחרים היו פשוט מסיבות רחוב פרועות ובואו נגדיר את זה ככה – ילדים לא היו שם.








עוד לפני שנעצנו את העוגן בערב הראשון בו הגענו, כבר שמענו מוזיקה רועשת מהחוף. כמובן שירדנו לבדוק  מה קורה ועשינו סיבוב שמאלה וימינה ברחוב הקצרצר, לאורך הרחוב פוזרו מערכות רמקולים ענקיות שבכל אחת היתה מוזיקה אחרת, כולן באותו מקצב המערבב טרנס עם רגאיי. מאוחר יותר גילינו שהיא נקראית "ג'ב-ג'ב" שבמקור היתה מוזיקה יחסית שקטנה והיום זו מוזיקת טכנו קטלנית.






אנשים היו פזורים ברחוב, חלקם עדין עומדים, חלקם כבר שוכבים תחת עומס האלכוהול שזרם בגופם. הסבירו לנו שאנחנו חייבים לבוא למחרת לא יאוחר מ- 05:00 בבוקר עם בגדים שניתן ללכלך, אז המסיבה האמיתית שאסור לפספס ואח"כ בשעה 14:00 יש תהלוכות עם תחפושות, נוצות ובגדים מזעריים.
אז קמנו.
לא בחמש אבל בשעה שש כן.
לא שזה היה קשה מדי כי ברגע שזה התחיל אז כל הסירה רעדה מהבסים של המוזיקה וגם מי שחשב להמשיך לישון בטח איבד תקוותו.





ירדנו לחוף לתוך תוהו ובוהו, הרחוב היה עמוס אנשים עד אפס מקום וסירות סירות החלו להגיע מכל מיני כפרים וישובים מהסביבה עמוסות חבר'ה שבאו לחגוג. זה היה השלב שתפסנו פינה וניסינו להבין מה קורה. המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים וכל האנשים רקדו באטרף. האלכוהול זרם כמו מים אם מדוכני הרחוב שהוקמו במשך הלילה ואם מתוך תיקים ומיכלים שאנשים הביאו איתם, לכולם כוס או בקבוק ביד וריחות הגראס ומיני העישונים לא אפשרו לנו להתחמק מלהיות מעשנים פסיביים.

ההרגשה היתה שנכנסנו לבית זר ברגע מאוד אינטימי.

תודה למי שהזהיר אותנו לבוא עם בגדים מתאימים כי אחד המנהגים הוא לצבוע אחד את השני, אבל לצבוע באמת מכף רגל ועד ראש. מעבר לכך היו שם הרבה סמלים לדברים שלא הבנו. הרבה מהאנשים היו צבועים שחור בחומר שמנוני, הרבה חבשו קסדות עם קרניים, חלקם הניחו עליהם שרשרות או כיתובים בסלנג שלא הצלחנו לפענח. היו שם כל מיני סממנים לבעלי חיים ומראות שלי היה קשה איתם.
הביגוד היה מינימלי, מי שלבש מכנס דאג שיישמט מטה ויחשוף מינימום מחצית ישבן, העינטוזים חגגו חופשי והריקוד היה חופשי וזורם, האנשים התחלפו זה עם זה ורובם היו נראים בודדים או זוגות ומעט מאוד התקבצויות של כמה חבר'ה יחד.הנשים הפתיעו אותנו במיוחד, לא היו שם רזות וענוגות ומי שהיה לה מה להזיז היתה סקסית יותר ולא היה מה להתבייש בלחשוף גוף שמנמן בבגד גוף מזערי.






אחרי הבוקר הזה חזרנו מעולפים, עם חוש שמיעה שנפגע ושאלה אחת גדולה לגבי החגיגות שאמורות להתקיים ב-14:00 ומי מבין תושבי העיר יהיה בכלל במצב תפקוד כדי להשתתף בתהלוכה.

בכל זאת, הרי בשביל זה הגענו ולקראת הצהריים הבנות שלנו התקשטו והתחפשו וירדנו שוב לחוף. השעון והקצב באיים עובד איכשהו אחרת ובסופו של עניין, בפיגור של שלוש שעות, הגיעו הקבוצות הצבעוניות, כל אחת בליווי רכב עמוס רמקולים. תחילה הופיעו הילדים והמבוגרים ואחר כך הצעירים, כל קבוצה עם לבוש אחר, החוקיות אמרה כמה שיותר צבעוני ומנצנץ כך ייטב והתחפושות אכן היו יפיפיות. המוזיקה המקפיצה גרמה לכולם לזוז ורקדנו תוך כדי ליווי התהלוכה לאורך הרחוב.
זו בעצם הפעם הראשונה שראינו גם ילדים משתתפים בחגיגות (חלק מהמבוגרים ראינו גם במסיבת הסדום והעמורה) וברחוב מכרו בלונים, ממתקים ופופקורן. לאט לאט החלו לצוץ גם האחרים בעיניים אדומות ועל חלקם יכולנו לזהות כתמי צבע שנשארו מהמסיבה הקודמת.
פה אנחנו כבר הרגשנו שמספיק לנו וחזרנו לסירות עייפים ומרוצים. המוזיקה המשיכה עוד שעות רבות עד אמצע הלילה ואין ספק שאיתה גם החגיגות ברחובות.

לאורך כל החוויות שחווינו בקרנבל בקרייאקו לא ראינו מעשה אלימות אחד. יחד עם האלכוהול, הסקס והעישונים שהיו שם, ראינו בקבוקי בירה שהושלכו כך סתם לרחוב אך לא ראינו בקבוקים שנופצו כדי לעשות בלאגן, אף אחד לא התקרב לגעת בנו, לצבוע אותנו או לרקוד איתנו אלא אם הרשינו את זה.

אנחנו נכנסנו לדלת הפתוחה שהם השאירו לנו, אך נראה שלהם זה לא הפריע, זו היתה החגיגה שלהם.








יום שני, 8 בפברואר 2016

אז מה התוכנית הלאה ?


בעודנו מטיילים בין הגרנדינים, שהם קבוצת איים קטנים הקרובים יחסית אחד לשני, אנחנו מנסים לבנות תוכנית המשך לטיול שלנו. עד היום לא תכננו הרבה מעבר לכך שנגיע לקריביים ושבתקופת הקיץ כאן שזה בין יוני לנובמבר נאלץ לרדת דרומה כי אלו החודשים שמאופיינים ברוחות, גשמים וגם הוריקנים בצפון. כשאני אומרת דרומה אז אני מדברת עד טרינידד, על וונצואלה ויתרנו, בעיקר בגלל העניין הבטחוני.


לאט לאט אנו מבינים שלהדרים זה טוב אך אולי לא צריך להגזים ובכלל גם לא ממש מומלץ על טרינידד ואין זה אומר שבין יוני לנובמבר אי אפשר להמשיך לשייט מערבה אל תוך מרכז אמריקה.
הקריביים מהווים נקודת החלטה לרובנו. פרט ל- shuti שיודעים בדיוק לאן פניהם מועדות וזה לפסיפיק כמובן, כל יתר הסירות איתן אנו בקשר מתלבטות בין צפונה לארה"ב, דרומה לאזור פנמה או למרכז אמריקה.


אז בינתיים אנחנו אוספים חומר קריאה וספרי הדרכה, משוחחים הרבה עם מי שאפשר ומעלים שוב ושוב את האפשרויות. מה שבטוח הוא שאת האפשרות של הפסיפיק אנחנו דוחים כרגע, עוד מוקדם לנו לרוץ קדימה, ומשתי האפשרויות האחרות בשלב זה מרכז אמריקה מעניין יותר מאשר ארה"ב. זה לא אומר שנוותר על ארה"ב, צריך להיות מדהים לחוות אותה בסירה.


ישנם הרבה היבטים שאנחנו לוקחים בחשבון והעיקר הם שהמקום יהיה בטוח לשהייה, שחודשי השנה יתאימו להפלגה, הגבלות כניסה ויציאה מהמדינות שבאזור, תשלומים שיש לבצע בכל מדינה, בחינת העגינה והאם מומלצת שלא בתוך מרינה ...