יש ימים שעוברים ככה בין קפיצה לקפיצה. רמת ההשתוללות עולה ככל שיש יותר משתתפים שיכולות האקרובטיקה שלהם מוצאות פורקן. בואו נגיד שאף אחד לא נשאר יבש בסביבה וגם לא חסר חיוך. ימים כאלה של צהלות שמחה והתרגשות מאירים כמה כייף זה ילדים שמחים (טוב, גם פטר לקח שם חלק ענק בבלאגן).
באמת שילדים לא זקוקים להרבה כדי להיות שמחים, אחרי כמה שנים בתפקיד, אני יכולה למנות את אותם דברים שמשמחים בקלות ילדים : מים, בועות סבון, בלונים, אש מדורה.
שכחתי משהו?
בין קפיצה לקפיצה אני רוצה לספר לכם על השייט לאורך הצד המזרחי של מרטיניק ששונה ממה שחווינו מאז שהגענו לקריביים. המון איים קטנים בינהם ריפים שמגיעים עד לעומק אפס. האוקיאנוס האטלנטי מביא איתו גלים גדולים אך בגלל שיש מפרצים והריפים שעוצרים את הגלים, ניתן למצוא הרבה פינות שקטות מרוחות וגלים.
את השייט והמעבר מנקודת עגינה אחת לשניה אנחנו עושים בשעות היום ובאופן מפתיע עדין לא ראינו שום סירת קרוזרים, אולי זו העונה שנגמרה או עצם זה שהצד המזרחי פחות מתוייר משמעותית. בחלק מספרי הניווט אין עליו אפילו מידע, רק על הצד המערבי. מוזר…
