את המנוע של הדינגי לא הצלחנו לתקן במרטיניק. קיבלנו את הבשורה שהמנוע הלך קפוט ושנצטרך לשלם 650 יורו על תיקון, סטירת לחי לא קטנה מאחר שהוא עלה 1200 יורו. לא עזר לנו שהמנוע באחריות יצרן, נאלצנו לאסוף אותו כפי שהוא ולהשלים עם כך ששרירי הידיים יחוזקו מעתה מחתירה במשוטים עד שימצא פתרון.
לא שכחנו להזכיר לעודד את עצמנו שבטח איכשהו נסתדר כי כשאין ברירה אז אין ברירה ומוצאים דרך, ובחיים כמו שלנו אי אפשר בלי מנוע לדינגי.
בין לבין, קצת לפני או תוך כדי מצאנו את עצמנו מנפחים את הדינגי מדי פעם, לקח לנו כמה ימים שהעזנו להודות בקול שיש פנצ’ר בדינגי. כל זה היה כשאמא של פטר התארחה אצלנו ושמחנו איתה ולא התחשק לנו להיות שליליים עכשיו… שכנענו את עצמנו שזה בטח משהו פשוט ויוצא אוויר מהשסתום, ובינתיים הסתובבנו עם משאבה רגלית בתיק בכל פעם שיצאנו מהסירה.
גם הפעם זכרנו שבכל מקרה הכל יסתדר כי מילא בלי מנוע לדינגי אבל בלי דינגי עצמה זה כבר סיפור אחר… וחוץ מזה, זו הדינגי השלישית מאז שיש לנו את הסירה, אז מה הסיכוי שבאמת באמת ב-א-מ-ת לא יהיה סוף טוב ?!
כשנזכרנו בביטוי “צרות באות בצרורות” אז כבר היה מאוחר.
כל יומיים שלושה קרה משהו חדש. כל פעם שמרנו על אופטימיות ולקח כמה ימים עד שגילינו בוודאות את הבעיה ועוד כמה ימים עד שקנינו חלפים ועד שתיקנו לגמרי או חלקית, זמן ארוך ומרגיז שגורם לשקול ברצינות אם לא כדאי לתלות צרורות של שום מסביב על יתר בטחון.
וכך יצא שלא הצלחנו להניע את הסירה כי המצבר של המנוע החליט שמספיק ודי ורכשנו שני מצברים חדשים, שהשרשת של העוגן לא עלתה או ירדה בגלל בעיית מגעים, שהשירותים נסתמו כך שלא הצלחנו לפתור את זה מבלי להחליף צנרת, שפה ושם חבל נקרע, שאקל התפרק …
ועוד צחקנו מהכל, כי יש תקופות כאלה בחיים, בבית וכנראה גם בסירה, שנראה שהכל מתקלקל ביחד וכל הזמן חייכנו שכל עוד המטבח עובד אז הכל סבבה.
אולי באמת הינו צריכים ללכת על הקטע של השום, כי באחד הימים פרצה להבה בגב התנור בישול והתברר שחיבור הצינורות שמובילים את הגז לכיריים החליד והתנתק. מצאנו די בקלות חלפים והבעיה נפתרה.
הפעם נשמנו לרווחה כי באמת רצף המקרים מוגזם וזה קצת מתחיל לעייף ולדכדך.
לגרנדה הגענו לפני כמה ימים, אחת הסיבות העיקריות היא להוציא את הסירה מהמים לטיפול שוטף של התחתית שעושים כל שנה או יותר, תלוי במצב. יש כאן כמה מרינות ונצטרך לבחור אחת מבין שתיים בינהן אנחנו מתלבטים. מרגיז לעשות את כל ההתארגנויות בלי מנוע ולחתור כשצריך ואנחנו די מפספסים בינתיים ממה שיש לגרנדה להציע בגלל שאי אפשר להגיע לכל מקום עם משוטים. אבל זו תקופה כזו שתעבור. נכון?!
ולא אשאיר את הפוסט הזה בלי טעם טוב בסוף…
בשבוע האחרון חגגה גרנדה פסטיבל שכנראה אחד הגדולים פה אם לא העיקרי, כל ערב שמענו את המוזיקה וראינו את האורות הזוהרים, הלייזרים והמשאיות שמלוות את החוגגים. בערב האחרון לא ויתרנו וירדנו לחוף לראות את התהלוכה המדהימה, התחפושות והמוני אנשים ברחובות והכל עם מוזיקה קיצבית שאי אפשר להיות אליה אדישים ולא להתנועע.
