העונה היבשה בקולומביה היא בין דצמבר לאפריל וכבר אמצע אפריל, אחרי חודש וחצי שאנחנו כאן ועדין לא ירד כלום. די מוזר לנו, שרגילים לגשם יומיומי שמופיע בהפתעה לכמה דקות, שוטף הכל ונעלם עד הפעם הבאה. על הסירה רואים כבר סימני אבק ולכלוך שנדבק מהזמן ומהמקומות שעגנו בהם, במיוחד מרגישים כמה מלוכלכות הערים. אנחנו מייחלים לגשם שוטף שכבר יגיע.

כשיצאנו לכיוון איסלה פוארטה ISLA FUERTE  ביקרו אותנו שוב קבוצת דולפינים. 

לא משנה כמה פעמים זה קורה, תמיד זה מראה משמח ומלהיב. איך שהם מקפצים ומתחככים בגל שהסירה יוצרת. שוחים וחותכים את המים מאית השניה לפני שהיא פוגעת במים. כולנו מתיישבים בחרטום וקובעים שמות ומאפיינים לכל אחד מהם, זה הגדול, זה עם האף הבהיר, זה עם הנקודות הבולטות, זה המופרע ביותר וזה התינוק שצמוד לאמא. עד שנמאס להם והם צוללים לאנשהו ופשוט נעלמים.

כמו בכל המקומות האחרים שעגנו בהם מאז יצאנו מקרטחנה, גם כאן לא נפגשנו עם יאכטות אחרות. כמה שכייף להיות הסביבה של קרוזרים, יש משהו בזה שמגיעים למקום מבודד, שהמקומיים לא רגילים לפגוש בו סירות אחרות מסירות הדיג שלהם.

בפוארטה כפר אחד שבו כמה רחובות שהתקשנו להתמצא בהם, בתים שרובם מעץ או חלקית מלבנים, לא מטופחים, הדרכים הם שבילי עפר שאפשר רק לדמיין איך זה לחיות שם בעונת הגשמים ומכיוון שאין צורך ברכבים אז אין שום כלי תחבורה מלבד חמורים וסירות. כל בית בכפר מוכר משהו, תוצרת בייתית או שמשמש כמכולת. בבתים אחרים ניצב בחוץ כסא שמשמש כמספרה, באחרים יושבת מישהי עם ערכת טיפוח לציפורניים.

מסביב לכפר אינספור שבילים, תענוג להלך בהם ולהגיע לחלקים שונים של האי. בצידי השבילים חלקות ומטעים של התושבים המופרדים בגדר תיל. השבילים צרים ומיועדים להליכה ברגל או למעבר עם חמורים. מדי פעם אפשר למצוא עץ מנגו ענקי כל כך שאף פעם לא ראינו עצי מנגו שמגיעים לממדים האלו ולהתקרר בצל שלו, ואם יש מזל אז גם למצוא פירות בשלים. מסביב צומחים המון עצי קוקוס ובננות.

קראנו שבאי חיים קבוצה של עצלנים (חיות 😉 ), אז יצאנו לחפש אותם. הסתובבנו שעות והסתכלנו לצמרות העצים, אבל אלה העצלנים היחידים שמצאנו:

לאורך החוף בעיקר, מלונות והוסטלים מהממים ושלווים, גן-עדן של ממש לחופשה וניתוק. לא ברור איך המקומות האלה מתקיימים כי נדיר שראינו תיירים. רב המקומות סגורים ללא נפש חיה.

התושבים באי רגילים באגירת מים בעונות הגשומות, או שמביאים לבתים שלהם מים בג'ריקנים על גבי החמורים. כמה שהסתובבנו, לא מצאנו פתרון איך למלא אצלנו מים והמיכלים שלנו הלכו והתרוקנו. תמיד יש לנו בסירה מים לשעת חירום בשלל אריזות, אך מים זה אחד הדברים שאנחנו לא אוהבים להיתקע בלעדיו במיוחד לא באזורים שאנחנו מטיילים בהם עכשיו ולא  ידוע לנו מה יהיה המקום הבא שנוכל למלא בו.

כששאלתי גברת בספרדית העילגת שלי איפה אני יכולה למצוא מים לסירה, היא הובילה אותי למלון השכן שעומד ריק פרט לעובד שמטפל במקום, תמורת תשלום סמלי מילאנו את הג'ריקנים שלנו במים וכך נחשפנו לבריכת אגירת מי גשמים ענקית שיש מתחת לאחד המבנים שבשטח, ושם בתוך הבריכה העצומה, מאגר זהב של מי גשמים קרירים, שדולים מהם בעזרת חבל ודלי שמושלך פנימה. חוויה!