מקבלים אותנו יפה, תמיד בחיוך ובברכות שלום. נעמי, עדי וזואי מוכרות בבית הספר כילדות הזרות היחידות וככה גם קל לזהות אותנו כ"אמא ואבא של…" .
לדוגמא אתמול ליוויתי את הבנות לבית הספר בשעה 07:30 והלכתי למרכז הכפר, יש שם רחבה מרוצפת וספסלים וקליטה של WiFi , אחרי כמה דקות באה גברת אחת ומספרת לי שהמורה של זואי לא נמצאת היום אז בוטלו הלימודים והיא יכולה ללכת הביתה.
כשהגעתי לאסוף אותה, היא נשארה רק עם עוד ילדה אחת משחקות במסדרון וכל יתר הכיתה כבר התפזרו לבתים.
אז ככה זה פה- אם המורה לא מגיעה, הילדים נשלחים הביתה. בכלל, הלימודים הם לא מחייבים בכלל, רב השיעורים מתבטלים ובהרבה אחרים לא קורה יותר מדי ונדיר שיום הלימודים שאמור להסתיים ב-12:00 אכן נמשך עד הסוף.
אז אם חשבנו לשלוח את הבנות לבית הספר ולזכות בקצת שקט לעצמנו, זה לא הצליח לנו…
בין האנשים המיוחדים שאנחנו פוגשים, ישנו זוג יוצא דופן. הוא, נלסון, בחור מקומי עם הפנים הכי מחייכות ונעימות שנתקלתי בהן. היא, קריסטינה, בחורה צ'כית, שהגיעה כתיירת ולא מתכננת לזוז מכאן.
ביחד הם מנסים לשפר את איכות החיים בפורטובלו, לחנך לשמור על איכות הסביבה ולהראות לאחרים את האופציה בלזרוק זבל אל תוך פח אשפה ואולי אפילו להפריד משם את הפלסטיקים.
כל הפעילות שלהם נעשית בהתנדבות. הם הקימו חברה שנקראת Sembrando Cultura
כלומר "לשתול תרבות", וכוללת עשרות פחי אשפה צבעוניים שפיזרו בכפר, שיחות עם חברות מחזור, ארגוני איכות הסביבה והשלטונות ופעילות מקומית עם האוכלוסיה והילדים.
הרבה תעסוקה לזוג אחד שאכפת לו מהמקום שלו.
תמיד מעורר השראה לראות אנשים שהולכים בדרך שלהם ואוהבים את מה שהם עושים ואני כל כך מקווה שעם הזמן יקבלו פידבק מהסביבה שידחוף אותם להמשיך.
בינתיים, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים ועוזרים בציור על פחי האשפה שמפוזרים ברחבי פורטובלו ובהכנת שלטים שנתלים בימי מודעות שהם עורכים. הבנות אוהבות לבקר את קריסטינה ונלסון בביתם המטופח, מלא בקשקושי זנב של הכלבים, צמחיה וצבע, ולהרגיש מקום שיש בו גם צ'כיה, פנמה, ישראל, סלובקיה וגם ספרדית, עברית, צ'כית, אנגלית וסלובקית, הכל תחת קורת גג אחת.
כל הכבוד. התרשמתי במיוחד מהדרך שבה שימור איכות הסביבה מהווה חלק כה גדול מסדר היום. מחזור, חסכון באנרגיה, ושמירת החופים והיערות יצילו את הכדור הזה.