את צעקות השאגנים Howler Monkey אנחנו כבר מזהים ולא מתרגשים כשהגבעות בסביבה מהדהדות מהקולות שהקוף הקטן והשחור הזה מצליח להוציא מעצמו, ובכל זאת נחמד לצאת לטיול ולמצוא בדרך עץ עליו יושבת קבוצה גדולה ותופסת מנוחת צהרים רגועה.

הצטרפנו לטיול עם Portobelo Explorer  בהדרכה של נלסון בעל המצ'טה וקריסטינה שתירגמה לנו כל הדרך מספרדית לאנגלית את כל מה שהג'ונגל הזה חופן בטובו. כך הלכנו לנו בטור אחיד עם עוד שתי צעירות גרמניות שהגיעו לטייל באזור.

מעבר לעצי פרי הטרופיים הנפוצים, אותם אנחנו כבר מזהים, קיבלנו הסברים על צמחים ששימשו למרפא וקוסמטיקה, עצים המשמשים לבניית הסירות המקומיות שבעצם חטובות מתוך גזע אחד גדול וגבעולים שמהם יוצרים חבלים וסלים קלועים.

בנוסף לשאגנים, הצלחנו לראות קוף אחר, קטן ואפור, שהתחבא והציץ אלינו מתוך חורים בגזע העץ. אני מצטערת שכמות הצמחיה והתאורה בסבך הג'ונגל מתעתעים, כך שאין לי תמונות מספיק טובות להראות לכם.

פטר, חובב הזאולוגיה שכל הדרך חיפש אחר נחשים, התרגש במיוחד שמצאנו סוף סוף נחש עצים דק וירוק.

השביל הסתיים במעבר מים בין עצי המנגרובה אחריו המתין לנו חוף פרטי מקסים. המנגרובה צומח במי ים רדודים ומתפשט לו בשמחה על אזורים שלמים כאילו מי ים זה הדבר הכי כייפי לצמוח בו. הוא הופך את המים לחומים עכורים ואת הקרקעית לבוצית, מהסוג שכפות הרגליים שוקעות לתוכה. בכל אופן, חלצנו נעלינו ובזה הלכנו עד הגדה השניה. 

זואי חשבה להתחכם ולצוף על שברי אחת הסירות שהיו במקום, זה לא הצליח לה, כי ככל שהתקדמה, הרפסודה שלה הלכה ושקעה כך שהגיעה רטובה לגמרי.

טיפ שלמדנו על הדרך: עם כל נעלי הטיולים והטרקים המשוכללים, להליכה בג'ונגל כנראה הכי מתאימים מגפי גומי גבוהים, שגם מגנים מחרקים וזוחלים וגם מאפשרים הליכה בבוץ ובמים בלי לעשות חשבון מה יקרה לנעליים וכמה זמן יקח לנו אחר-כך לנקות ולייבש אותם.

החוף בהחלט היה שווה את זה. אין כמו להיכנס למים אחרי הליכה מיוזעת. ניסינו לשנרקל, אבל הראות במים לא היתה טובה. עשינו לנו פיקניקון של פירות ועוגיות ונלסון פינק אותנו במי קוקוס צוננים וטעימים.

(פה המקום לספר שהאיש עלה וירד מעץ הקוקוס באופן מרשים ללא חבלים או עזרה כלשהי)

בדרך חזרה אל הדינגי, ראינו ערימה גבוהה של ענפים חתוכים בגודל מופתי זהה, הם סודרו אחד מעל השני ומסביב כדי ליצור כעין מאהל גדול. הערימה הזו משמשת ליצור פחם. לאחר שעוטפים את המאהל הזה בעלים, מדליקים מחור שבמרכז את הענפים הפנימיים ומשאירים את הבעירה למשך כמה שבועות, אחר-כך גורסים את הפחם שנוצר ואוספים אותו לשקים. כל כך הרבה עבודה בשק פחם ….

חזרנו לסירה, והדבר היחיד שאפשר לעשות אחרי יום נפלא כזה, הוא לקפוץ למים.

כייף שיש ים מסביב!