אחרי הפלגה קצרצרה מקרטחנה, הגענו לאיי רוזריו. איזה כייף, סוף כל סוף מים שאפשר להיכנס אליהם! 

לחיות בסירה בלי אפשרות להיכנס למים זה מה שנקרא "הפוך על הפוך", כל השבועות האחרונים מאז שהגענו לקולומביה, עגנו במקומות שאי אפשר היה לשחות בהם והתגעגענו לזה שפשוט אפשר לקפוץ למים.

Isla Grande  הוא האי הגדול בקבוצת איי רוזריו, די פצפון למען האמת, מפתיע כמה ששקט פה, רק את הציפורים שומעים כל הזמן ובכל זאת בכל פינה צצים אנשים. מסביב המון בתי נופש של מקומיים, לא וילות גדולות ומפוארות, אלה בתים פרטים קטנים ויפים עם גגות מעלי קוקוס צפופים. יש כאן תנועה של קייקים, סירות מקומיות דומות לקנו ודי הרבה סירות מנוע קטנות שעוברות מפה לשם ומשאירות אחריהן שובל סרחון של ריח דלק, לא ברור מה בדיוק מיוחד כל כך בדלק כאן שהוא משאיר כזה ריח באוויר.

בימים הבאים לא היתה רוח, מה שאומר שלא יכולנו להמשיך בדרך ונשארנו לכמה ימים. כשאין רוח אז המים עומדים במקום ללא גלים בכלל, כמו בריכה, מראה מכשף כמעט שמיד מזמין להוריד את הסאפים למים.

הימים הבאים עברו בעצלתיים. בבקרים עסקנו בלימודים ואחר כך כל אחד התפנה לעיסוקיו, זואי נהנתה לחתור לבד לחוף הקרוב ועמלה יומיים בהכנת איש חול, נעמי מנגנת בגיטרה, סורגת תיק בסגנון ה"מוצ'ילה" הקולומביאנית ומנסה לתפוס מעט רוח עם הגלשן ועדי גילתה תוכנות לערבוב מוזיקה ויוצרת כעת אפקטים חדשים.

באחד הימים פטר שאל אותי איזה יום היום ואמרתי לו שטוב ששאל כי כבר כמה ימים אני אומרת לעצמי שאני צריכה לבדוק איזה יום היום וכל הזמן שוכחת לעשות את זה, זה היה סימן מצחיק לשלווה שנחתה עלינו לכך שהגיע הזמן שהרוח תחזור ונזוז לדרכנו.