להגיע לארה"ב ניתפסת אצלנו כנקודת ציון במסע הזה. למה? אני עוד מפענחת את זה … האם זה באמת בגלל שהמדינה הזו רחוקה מישראל? הרי הגענו לפנמה, קולומביה, הונדורס וגואטמלה, מדינות לא חלמנו שנהיה שם… או בגלל שגם בנו מחלחלת פנטזית ילדות שגדלנו עליה על "הדוד מאמריקה"? הרי כשהיינו ילדים, לכל אחד היה דוד באמריקה שחייו היו אמורים להיות באופן ברור גירסה משופרת מכל הבחינות. בכל מקרה, מדובר במדינה עצומה שיש בה הרבה מה להציע לשייט בסירה, ובשאיפה נצליח לראות חלק קטנטן ממנה מבלי לפשוט את הרגל ולהאביס את עצמנו בהמבורגרים.

הדרך מאיסלה מוחרס לפלורידה ארכה שני לילות ושלושה ימים. יצאנו בבוקר יום שני והגענו בערב יום רביעי. זו אחת ההפלגות הקשות והלא נעימות שהיו לנו! את היום הראשון עברנו עם רוחות חזיתיות ומהירות של 10 קשר שגרמו לכולנו להיות חולים. אף פעם לא הצהרנו שזורם בעורקינו דם ספנים מדורי דורות, את החלק של הפלגות ארוכות אף אחד מאיתנו לא ממש אוהב ובדרך כלל בהפלגות אנחנו חסרי אנרגיות, רוצים לשכב ולנמנם כל היום. ההפלגה הזו התעלתה על קודמותיה והוציאה מאיתנו הכל. תרתי משמע. מזל שפטר תמיד ממשיך לתפקד.

בערב, שינינו את הזווית לרוח והתחלנו להרגע, ישנו פרוסים על הריצפה בסלון ועל הספות, מותשים מהעוצמה של מחלת הים שתפסה אותנו לא מוכנים. למחרת בבוקר אספנו את עצמנו, התקלחנו, אכלנו והרגשנו הרבה יותר טוב.

שאר ההפלגה היתה נעימה עם רוחות משתנות של 10-20 קשר, המהירות ירדה ויכולנו גם להנות. תחזית מזג האוויר הראתה שקרה ורוחות מתחזקות אמורות להגיע ביום רביעי בלילה ולכן שמחנו שהגענו בזמן. באמת ככה זה היה. אחרי שעגנו והחשיך הגיע בפתאומיות משב רוח קרה ואחריה הסופה התחילה ונמשכה עוד יומיים- שלושה עד שנרגעה, גורמת לנו להוציא מהאיחסון שמיכות חמות, מעילים, בגדים ארוכים ואפילו גרביים. אנחנו, שרגילים לטמפרטורות של 30°c, היה לנו חדש להסתגל לטמפ' שצנחו עד 15°c בימים הבאים, אבל כולם נהנו להיזכר איך זה להתכרבל, לשתות תה חם וללבוש ג'ינס ארוך!

הגענו בשעה 17:00 לנקודה הדרומית ביותר בפלורידה, לאי קי ווסט Key West כדי לעשות רישום כניסה. הורדנו עוגן ויצרנו קשר עם הרשויות. מאוד חששנו מהרישום בארה"ב, קראנו הרבה דעות על כמה הם נוקשים, כמה חוקים יש וכמה הם חסרי פשרות. הופתענו לטובה בגדול. זה היה אולי המקום הכי פשוט, נעים וחסר תסבוכות לרישום.

קודם כל, 5 דקות אחרי ששלחנו להם מייל שהגענו, קיבלנו שיחת טלפון מאחד הנציגים כדי לברר פרטים ולהסביר לנו מה אנחנו צריכים לעשות בבוקר שלמחרת. חששנו לצאת עם קאיו בגלל הרוחות והגלים המשפריצים, אז תחילה פטר,זואי ונעמי הלכו לבדוק איפה המשרדים וחזרו רטובים לחלוטין ואז פטר, עדי ואני הלכנו. במשמר הגבולות ישבו חבורה של גברים שמנמנים ונחמדים שקיבלו את פנינו ברוגע ובחיוכים, הרישום עצמו לקח אולי 3 דקות אם לא פחות והחלק החיובי ביותר הוא שהם שמו לב שיש לנו תינוק והודיעו שאין צורך להביא גם אותו לחוף במזג אוויר הזה. לא מסמכים מיוחדים, לא תשלומים, לא עודף ניירת, לא שאלות מציקות. כלום!

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשדרכתי לראשונה ברחובות קי ווסט Key West היתה "וואהו, יש פה מדרכות! רחבות! ונקיות!!!" נשמע דבילי, אני מודה, אבל אחרי גואטמלה ואיסלה מוחרס חסרות המדרכות, פתאום זה נתפס לי כשדרוג בלתי רגיל לחיים.

לא הסתובבנו ברחובות קי ווסט. המזג אוויר היה נוראי וחיכינו להגיע לאי מרטון Marathon כדי להיפגש עם טניה והמשפחה שלה מהסירה Take Two. לאחר יומיים, כשהרוחות קצת נרגעו, יצאנו לדרך – הפלגה של 8 שעות (קפואות!⁦⁩).