אני זוכרת את עצמי מחפשת מספרים, מישהו שיגיד ת’כלס כמה ג’ובות צריך ואף אחד לא נוקב בסכום. עכשיו אני מבינה למה. הסיבה היא פשוטה – אפשר לחיות את הסגנון הזה ברמות מחיה שונות בקיצוניות.
תקחו שתי סירות מאותו סוג ושימו על כל אחת מהם איש, התקציב החודשי שלהם יהיה שונה, הם יפליגו במקומות שונים ויבחרו אחרת איזה ציוד לקנות ומה לעשות לבד, האם לאכול במסעדה , איפה לקנות מצרכים, באיזו תחבורה ישתמשו ואיך יבלו את הזמן הפנוי. כל הדברים האלו משפיעים על התקציב החודשי.
אני יודעת שזה קצת מעצבן לשמוע אבל גם כאן לא תקבלו תשובה במספרים, תנסו את המשפט הבא:
בדרך שעשינו עד כה ראינו הרבה סירות עם כל מיניי שייטים, אין קו אחד שאפשר לאמר “זה טיפוס של קרוזר” או “זה בטח יאכטונר” (אולי יוצא מהכלל זה ההרגל של אלה שחיים על סירה לשכוח לקחת נעליים כשיורדים ליבשה).
מהשוני הזה גם נובעים צרכים והרגלים שונים שמשפיעים על התקציב החודשי. הרבה מהמשפחות שפגשנו עד כה יצאו לטיול של שנה, וכשראו כי טוב האריכו בשנה נוספת ונוספת. כל אחד מימן את הטיול באופן אחר, הסיפור האחרון ששמעתי הוא ממשפחה שהבית שלהם נהרס בהוריקן ואז החליטו לעבור זמנית לגור בסירה שלהם והזמני הפך לארבע שנים.
נכון להגיד שיש פחות סירות של משפחות, עוד פחות של זוגות צעירים מתחת לגילאי ה-35 ללא ילדים וסירות רבות של זוגות אחרי גילאי ה-60 שמצאו דרך לחיות את הפנסיה. וכל זה קשור ומשפיע על התקציב החודשי.
לאלה שאין להם פנסיה הזורמת לחשבון בכל חודש, יש ממון שהקציבו לטובת הטיול ותחמו אותו לתקופת זמן מוגבלת או הכנסה חודשית כלשהי. יש כמונו השומרים על נכס במדינה ממנה באו וחיים מכסף השכירות אך לא לכולם ואפילו לא לרב יש נכס בצד. פגשנו כאלה שנוסעים לעבוד לכמה חודשים וחוזרים, אחרים שמגבילים את עצמם לשייט באזורים בהם יכולים לעבוד או עושים עבודות בסירות אחרות כגון תפירה, עבודות חשמל, עץ או מתכת, עובדים מרחוק דרך האינטרנט, מנקים תחתית של סירות, מוצאים עבודות מזדמנות, מדריכים בחוגים או בתחומי עניין אחרים, עובדים על סירות תיירים, מדריכים לספורט מים ומוכשרים אחרים מנגנים ושרים תמורת תשלום.
כל אחד יכול למצוא משהו שטוב בו ויכול לחלוק את הידע שלו וזה מה שיפה בסגנון החיים הזה ובקהילה של אנשים שמוכנים לקבל את השוני ונהנים לפגוש בו.
